דברי רן בר יושפט | אנחנו מכריזים בזאת תשע”ז

דברו של רן בר יושפט, עו”ד, מומחה לדיפלומטיה ציבורית וסופר, באירוע “אנו מכריזים בזאת” שנערך בערב יום העצמאות תשע”ז בבית העצמאות.


מגילת העצמאות.

בקלף זה, נמצאים המסרים המשקפים את תפיסת עולמם וחזונם של מנהיגי התקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. תפיסה זו ביקשה לעצב את פניה של המדינה, ולשמש כמסמך מכונן המחבר בין עם ישראל, לארצו, תחת מדינה עצמאית. במגילה זו מוצגת תכניתו של עם ישראל,

בה  יבחר בחיים בהם הוא מבקש, ללא תלות באחרים, בארצו שלו. והרי, זוהי עצמאות – היכולת לבחור את דרך החיים ולחיות על פיהם, ללא תלות באחרים. “שוחר שלום, מגן על עצמו, מביא בירכת הקידמה לכל תושבי הארץ” שוחר שלום. עוד קודם חבלי הלידה של המדינה החדשה, נמצאנו בסכסוך אלים עם שכנינו, הקרובים והרחוקים. ‘שוחר שלום’ – במלחמה תמידית. מדוע? בליבי אין ספק שאזרחי המדינה, ואף מנהיגיה, תומכים ברעיון השלום. שואפים להשיג שלום, מבקשים, ואולי אף דורשים, להביא את השלום. השלום, במובנו העמוק, של ידידות אמת בין הבריות, ולא רק רגיעה ממעשי חמס בארץ.  

 

שאיפה זו לשלום, אינה סותרת את זכותנו להגן על עצמנו. עם המגן על עצמו. שומר מפני התקפות של זרים, המבקשים לפגוע בו. רק מי שחווה את זוועות המלחמה יכול באמת להבין כמה חשוב הוא השלום. ורק מי שמבקש שלום, מבין מדוע חייבים לשמור על עוצמה ביטחונית, ולהיות מוכנים לכל תרחיש ביום פקודה. להיות מוכנים – למלחמה. תמיד. לנצח. מכיוון שעוצמה ומוכנות זו, היא שמבטיחה את הסרת שאיפותיהם של אלו המבקשים לפגוע בנו. ישנם, הטוענים שישראל אינה מדינה שוחרת שלום כלל. טענה זו רחוקה מהאמת. לו היינו מבקשים לקדם מלחמה הרי שהיינו מסיימים את הסכסוך בכוח הצבאי החזק שלנו. הסכסוך הישראלי-ערבי,

לכל הפחות עם ערביי עזה ויהודה ושומרון, יכול להגיע לידי סיום בזמן קצר בכוח הזרוע. אך ישראל אינה מבקשת לעשות זאת. ישראל אינה מעוניינת בכך לא מתוך אהבתה הגדולה לשכנינו, אלא מתוך רצון אמתי להביט במראה בבוקר בגאווה, ולדעת, שאיננו פועלים, כחברה, באופן שיטתי, בשימוש בכוח שאינו הכרחי. עם שוחר שלום. הגנה עצמית ושאיפה לשלום אינה תמצית הקיום שלנו. מתחילת חזרתו של עם ישראל למולדתו, הוא הביא עמו את בירכת הקידמה. מביא בירכת הקידמה. מדובר בפעולה מתמשכת, שלא הייתה קודם לכן, המייחלת ושואפת לשיפור תמידי. עם ישראל הביא לעולם יצירות רבות ומיוחדות. מדינת ישראל היא אומת סטארטאפ, מעצמה טכנולוגית ובעלת כלכלה חזקה חסרת פרופורציות לאזורה ובמקום טוב ביחס לעולם בכלל. אך הקידמה אינה רק טכנולוגיה וחקלאות מפותחת. מדובר בתפיסת התקדמות למצב טוב יותר. קידמה זה, החלה ביציאת מצרים, ובאה לידי מימוש בשנית עם הקמת מדינת ישראל. הקידמה המאפשרת לאנשים לחיות בחירות הבאה במשותף עם זהות.

 

אנו נמצאים בעולם שבחציו תפיסת זהות חזקה, אך ללא חופש, וחציו השני נהנה מחופש שלא היה מעולם, אך עם אבדן זהות וטשטוש אידיאולוגי. במדינת ישראל, יהודי יכול לשמור על זיקתו הדתית. המדינה מאפשרת את זה. יהודי, יכול גם לבחור שלא להיות בעל זיקה דתית. זהותו היהודית, לא תיפגע. בכל מקום אחר בעולם, היהודי משלם מחיר על העובדה שהוא יהודי. או שהוא מצליח להשתלב בחברה, אך חיבורו היהודי פוחת, או שהוא נשאר ביהדותו החזקה, ומפסיד את השתלבותו בחברה. רעיון בירכת הקידמה, הוא מגדלור של מוסר. תפיסת האדם מול המדינה, מול החברה ומול עצמו, מגיעה לידי מימוש יוצא דופן במדינתו, ורק צריך לפקוח את העיניים כדי לראות זאת.  קידמה זו מיוחסת לכל תושבי הארץ – אכן, לפני הקמת המדינה עם ישראל ביקש לשוב לארצו והתייחס לעצמו, בלבד, בהתייחס לבקשתו לריבונות עצמאית, וביטחונו האישי והלאומי. מרגע הקמתה, מדינת ישראל דואגת לכל תושבי הארץ – אלו השייכים לעם ישראל, ואלו שאינם, מכיוון שהם אזרחי מדינת ישראל. מעניין לראות את התייחסותם של מחברי המגילה, אשר בחזונם ראו לנכון לקבוע באופן ברור וחד משמעי – מרגע שישראל הופכת למדינה, היא אחראית על כל תושבי הארץ. אלו היסודות של המדינה.

אפשר, ואולי אף ראוי לבקר את המדינה ומוסדותיה על כך שלא נעשה מספיק עבור חיבורם של קבוצות המיעוט בארץ, למדינה. אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שזו הייתה מטרה מוצהרת, ולאור תפיסת עבודה זו פועלות כל ממשלות ישראל לדורותיהן. חיבור זה של חירות אישית ביחד עם שמירה על הזהות ניתן למימוש במדינת ישראל גם עבור קבוצות המיעוט. אמת זו נכונה לא רק ביחס לשכונת המזרח התיכון, אלא ביחס לעולם כולם. למעשה, הביקורת על יחסה של המדינה לקבוצות מיעוט, היא היא ההוכחה שהמערכת עצמה מבקשת להטיב עם כולם. הביקורת על המדינה בכלל ויחסיה כלפי אוכלוסיות שונות, מראה על אכפתיות ורצון לשיפור. יש לברך עליה, ובאותה נשימה, להבין שהיא אינה קיימת בריק, אלא במשטר דמוקרטי המאפשר לה להישמע. שהרי לולא המדינה, לא היה ניתן לנסות ולשפר את מצבה של המדינה – איש איש ורצונו – תחת אותה מדינה. ואכן, זוהי גדולתה של עצמאותנו. אנחנו אחראים לגורלנו. אנחנו בוחרים כיצד לחיות, וממשים זאת, ללא תלות באחרים. מושיטים את ידינו לשלום, אך אוחזים בנשק בידינו השנייה כל עוד אין יד מושטת חזרה. מביאים את קידמת הטכנולוגיה, אך חשוב מכך קידמת המחשבה, המאפשרת חירות וזהות תחת ריבונות אחת.

תודה רבה