דברי מזל ביסהוור | אנחנו מכריזים בזאת תשע”ז

דבריה של מזל ביסהוור, פעילה חברתית בקרב בני העדה האתיופית, ולמען קידום שיח פמיניסטי, באירוע “אנו מכריזים בזאת” שנערך בערב יום העצמאות תשע”ז בבית העצמאות.


מהו האירוע ההיסטורי המשמעותי ביותר בתולדות העם היהודי? עבור אנשים רבים אירוע זה שואת יהודי אירופה. המשמעות ההיסטורית והשפעה של אירוע בלתי נתפס זה על עיצוב הנרטיב היהודי ברורה לי אך בכנות, עבורי הוא לא התשובה הראשונה שעולה במוחי. האירוע המשמעותי ביותר עבורי בהיסטוריה היהודית שלי הוא הגלות אשר פיזרה את אבותיי ואימהותיי עד למזרח אפריקה, משמעותית לא פחות מכך היא ההחלטה שלהם לקום וללכת, לממש את חזונם הציוני והוא להגיע לירושלים ובכך למעשה לממש את משמעות קיומם. לא פעם, ניסיתי לברר מה המשמעות של יום העצמאות והכרזת העצמאות עבורי, האם יום זה נכנס ללוח השנה שלי או לא? אני חייבת להודות שהתשובה לשאלה זו לא תמיד ברורה לי, היא עטופה באמביוולנטיות ומתח. בפעם האחרונה שהייתי כאן, בבית הכרזת העצמאות, סיירתי פה, הסתכלתי על התמונות התלויות על הקירות, על השמות החתומים על המגילה וניסיתי להבין מה הם מעוררים בי. כשהתיישבנו באחד החדרים והתחלנו לדון בטקסט הקאנוני, הוא מגילת העצמאות גיליתי שהמקום מעורר בי תחושת אי נוחות שהלכה וגדלה והתגבשה לכדי השאלה: האם כאשר דמויות אלו, מייסדי המדינה ניסחו את המגילה וקראו בה במעמד מרגש זה הם חשבו עליי, חשבו על סבי וסבתי, על אמי ואבי? ומהיכרות עם היסטוריית העלייה של הוריי ונסיבותיה ידעתי את התשובה. לא.

למי מכם שלא יודע זהותו של יליד הארץ ממוצא אתיופי סבוכה ומורכבת. זוהי זהות אשר מורכבת מריבוי של זהויות:  אני אתיופית, שחורה, אישה, יהודיה, מערבית והאלמנט החמקמק והמאתגר ביותר הוא ישראלית.

הישראליות היא הרכיב הזהותי המאתגר, זאת מאחר והוא הרכיב אשר תמיד מוטל בספק, מעורער ודורש הוכחה וחיברות כל פעם מחדש. בחברה הישראלית, יש דרישה חוזרת ובלתי מתנצלת להשיל מעל עצמי כל סממן אתני זהותי על מנת לקבל אישור מהחברה הסובבת אותי. בעוד לחבריי המזרחים או הערבים הדבר טכנית איכשהו אפשרי (ע”י מניפולציה של סממנים חיצוניים), עבורי האופציה הזו כלל לא קיימת, וכך אני הופכת להיות מצומצמת למוצא האתיופי שלי במקרה הטוב, ולצבע העור שלי במקרה הרע.

התהליכים הללו מייצרים דור שני, אזרחי ישראל המסתובבים במרחב החברתי- ציבורי כשרגש הכעס מלווה אותם וצובע את הכל בחוסר הוגנות, בתחושת עוול לנרטיב שלהם, עוון לאותנטיות שלהם.

הנקודה היא שהדחייה חברתית העקבית שאני מדברת עליה אינה מוגבלת רק לעיסוק החיצוני, היא מגיעה לרבדים עמוקים יותר. מישהו חשב פעם על מה המשמעות של הטלת ספק ביהדות בחברה בה אלמנט זה הוא תנאי סף? מה המשמעות של הקטנת הסיפור הציוני של קהילה במדינה הנתפסת כהתגלמות המעשה הציוני? מה ההשלכות של שלילת המקום של קבוצה שלמה בשיח הישראלי? המשמעות היא דחייה מהותית, המשמעות היא אמירה ברורה שאני לא חלק ממה שקורה פה. אם כך,  אם אני נמצאת בחברה שמסתכלת עליי ולא רואה את עצמה, איך אני אמורה לעשות זאת?

ובכל זאת, היום אני עומדת פה במעמד מכובד זה, ביום אשר עבור רבים מציין את זכות הקיום שלנו במדינת היהודים וכשאני כותבת את השורות הללו אני מנסה להבין, למה? למה אני פה?

אני חוזרת לשורות בהן אני אמורה לדון: “שוחר שלום, ומגן על עצמו, מביא ברכת קידמה לכל תושבי הארץ”, בפעם הראשונה שקראתי את המילים האלה הן עוררו בי שוב כעס, תסכול ותחושת חוסר הוגנות. הסיבה לכך קשורה לעובדה שכשהסתכלתי עליהן מה שהדהד בי חזק הוא ההווה והעבר: מצבה של הקהילה אליה אני משתייכת, חוסר ההכרה ודה-הלגיטימציה ממנה היא סובלת לא פעם, מאבקים ומחאות, הפגנות וזעקות על אפליה חברתית וממסדית, משברי זהות מטלטלים שחווים בני דורי בארץ והכי קשה היא לא פעם כאמור תחושת הדחייה. זו בשורת הקידמה?

אבל נראה לי שאולי הסיבה לכך שאני עומדת על במה זו היום טמונה במילה “קידמה”. מביא ברכת קידמה לכל תושבי הארץ, קידמה יכולה להיות בעלת מספר משמעויות. הקולוניאליזם לסוגיו השתמש תמיד במילה זו כהצדקה לכפייה תרבותית, למחיקה. אבל אולי חוויית התיקון האפשרית קיימת בפרשנות שאבחר למילה קידמה, בפרשנות שאתן לטקסט המגילה ולמקומו עבורי ועבור עם ישראל. אולי עליי להסתכל על המגילה כעל טקסט שמדבר לא רק מתוך הסתכלות על העבר אלא גם מתוך הסתכלות על העתיד, מעין מצפן שעלינו, על המדינה והחברה הישראלית לשאוף לנוע לכיוונו. אם כך, הייתי רוצה לחשוב שכשכתבו את המילה קידמה ציוו עלינו להתקדם, ציוו עליי להתקדם ולהסתכל קדימה, הלאה. לחשוב על, ולעשות, תיקון חברתי עבורי ועבור הוריי והקהילה שלי. להתקדם ולשאוף לחנך את החברה שלי להיות מכילה וסובלנית כלפי מה שנתפס כאחר, כלפיי. לא לאפשר לחוסר השוויון ולבורות לתקוע אותי ושכמותי במקום עם תחושת העוולה והכעס. אלא להתקדם לעבר שיח ודיאלוג, מציאת הדומה והמשותף, ללמידה משותפת והדדית. עלינו לחשוב מה אנו מפסידים כאשר אנו מסרבים להתקדם, להיפתח ולהכיל זהות שונה, זרמים יהודים שונים, מסורות שונות. האם אנו רוצים לחיות כמקשה אחת מתבנית אחת או שמא אנו שואפים לאפשר פנים שונות ליהדות שלנו, לישראליות שלנו.