העם הנבחר? ככה מתחילה גזענות

“העם הנבחר”? ככה מתחילה גזענות

אלוהים לא יצר את אושוויץ, והוא לא הציל אותנו מידה. את אושוויץ יצרו בני אדם. מי שטוען בביטחה ש”הם” היו יכולים לעשות את הזוועה הזו, אבל “אנחנו” לא – נכשל בגזענות. חיים מוסריים מהווים אתגר ברגע שאנו מבינים שכולנו מועדים לרוע, וכולנו מצווים על הטוב. לכן אני לא אומרת “כי בנו בחרת”

מי אני ומה שמי?

האם הייתי יכולה להיות נאצית? האם הייתי יכולה להיות אזרחית אירופית אדישה? האם הייתי יכולה להיות חסידת אומות העולם? שאלות מזעזעות אלו הן, להבנתי, השאלות שצריכות להזין את העיסוק בזכר השואה. ותשובה כנה ומוסרית לכל אחת מהשאלות חייבת להיות: “אולי”.

לא פלנטה אחרת

בעדותו במשפט אייכמן כינה הסופר, ניצול השואה ק. צטניק (יחיאל דינור) את אושוויץ “פלנטה אחרת”: “זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו” (את העדות הקצרה והמצולמת, עד להתמוטטותו של דינור, ניתן לראות כאן).

בערך חמש-עשרה שנים לאחר שנשא דברים אלה, פנה ק. צטניק למרפאתו של פרופ’ יאן באסטיאנס בליידן, שם הוא טופל ב-LSD. במהלך הטיפול התחולל מהפך בתפיסת עולמו של ק. צטניק:

“לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטרייה כי אם אני ואתה. האדם!” (צופן אדמע, עמוד 121).

החיפוש אחר הרוע המוחלט

הצורך של ק. צטניק לפצל בין “אושוויץ” ל”עולם כאן”, בין יום ללילה ובין אלוהים לשטן, מובן. כמוהו מובן הצורך של רבים להאמין שהנאצים היו “אנשים אחרים”, “חיות-אדם”. מובנת התשוקה להבדיל בינינו לבינם, ומובנת הפליאה על העולם ששתק. בנחמת הפיצול ננוחם. הפיצול בין “טובים” ל”רעים” מציע סדר והרגעה, ומציע לקורבנות תעודת ביטוח מוסרית.

מלכודת הגזענות

אלא שבעודנו טוענים ש”הם” היו מסוגלים לעשות את הזוועות האלו, אבל “אנחנו” לא – אנו מפילים את עצמנו לביבים המרופשים של הגזענות. אם נטען שיש בני אדם עם מסוגלות לרשע, ואחרים שהצדיקות מהותם, נשחק לידיהם של הגרועים באויבינו. חיים מוסריים מתחילים להיות אתגר ברגע שאנו מבינים שכולנו מועדים לרוע, וכולנו מצווים לטוב.

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו?

פיוט קדום ופופולרי המופיע בהגדה של פסח, מציע אתגר תיאולוגי מורכב: “וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם”.

בבסיס פיוט זה מונחת תיאולוגיה המחלקת גם היא את העולם ל”טובים וחלשים” (שהם אנחנו), ול”רעים ומסוכנים”. ה”רעים” תמיד מנסים להשמיד את ה”טובים”, והקדוש ברוך-הוא תמיד (גם אם רק בסופו של דבר), עומד לימין ה”טובים” ומושיעם מידי ה”רעים”. הפיוט מאתגר מבחינה דתית ומוסרית, ונדמה שנוסח מדויק שלו (אם כי פחות מלהיב מבחינה שירית) יהיה: “שבכל דור ודור, עומדים בני אדם לכלות את אחיהם בני האדם. והקדוש ברוך-הוא?”

הקדוש ברוך-הוא אינו חברת חילוץ

אין לי שום דרך לדעת אם יש אלוהים, ובוודאי שאין לי אפשרות להבין את מהותו, אבל אני מעדיפה להאמין בקיומו. אני מעדיפה עולם עם אלוהים, על פני עולם ללא אלוהים, ומשום כך אני מאמינה. עיניי הפקוחות אל המציאות (אני מקווה) מלמדות שאלוהים לא מציע השגחה פרטית או כללית, ועל כן אלוהים שלי הוא לא שופט ושוטר. אלוהים שלי הוא אפשרות, הוא בחירה. האמונה באלוהים היא עבורי אמונה בכך שיש תביעה מוסרית שהיא מחוץ לי, זו אמונה שאני מצווה על הטוב.

אלוהים לא יצר את אושוויץ, והוא לא הציל אותנו מידה. את אושוויץ יצרו בני אדם. קורבנות אושוויץ היו בני אדם, וחסידי אומות העולם היו בני אדם. אני מודה על חלקי שלא עמדתי באף צד של המבחן המוסרי ההוא. לצערי, בני האדם גורמים לעולם להוסיף ולהיות אתגר מוסרי קשה, ואני בכלל לא בטוחה שאני עומדת בו.

המבדיל בין ישראל לעמים?

המשימה המוסרית הגדולה שנוטלת על עצמה התנועה הרפורמית בדור האחרון, היא ביסוס רוחני ומעשי של האמונה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים; שוויון בין נשים לגברים, מאבק על שוויון הזכויות של בעלי נטיות מיניות שונות, וביטול האמונה בעליונותו המוסרית / דתית של העם היהודי.

אני, כרבים מחברי בתנועה הרפורמית ומחוצה לה, מאמינה בכוחן של המילים, ובסכנה הרובצת לפתחן של התפילות שמאדירות את העם היהודי על פני העמים האחרים. משום כך אנו מקפידים להיזהר בתפילותינו מביטויי עליונות יהודית. בברכת ההבדלה לא נאמר: “המבדיל בין ישראל לעמים”, אלא למשל: “המבדיל בין טוב לרע”. בקידוש לא נאמר: “כי בנו בחרת מכל העמים”, ובעלייה לתורה אנו מציעים חלופות לנוסח: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.

אני בוחרת בנוסח (שאותו למדתי בקהילת “מבקשי דרך”): “אשר קרבנו לעבודתו ונתן לנו את תורתו”, ויש הבוחרים בתיקון לשוני קל ואומרים: “אשר בחר בנו עם כל העמים” (כן, הם מודעים לכשל הלוגי שבנוסח זה, אלא שהם מעדיפים כשל לוגי על כשל מוסרי).

זה מתחיל בפרשת השבוע שלנו

וזה מציע מעמדות פנימיים. תפיסה מעמדית הרי לא תתחיל ותסתיים ב”גויים”. מי שמדרג בני אדם על פי מוצאם, ירד מהר לפרטים ולקטנות, ואכן, בפרשת “אמור” מתוארות בהרחבה ובפירוט הדרישות המעמדיות מהשבט הנבחר לעבודת האל, הכהנים בני שבט לוי (ויקרא כ”א, י”ז-כ”ג):

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד, אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ, כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה’ מוּם בּוֹ. אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב, אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם”.

“כל הפוסל – במומו פוסל”

חמש פעמים בשבעה פסוקים חוזר הצירוף “מום בו”. הפסוקים גם מכילים רשימה מפורטת של המומים הפוסלים את הכהנים: יד שבורה, רגל שבורה, גיבנת, תבלול בעין, פגיעה באיבר המין ועוד.

מי שמבקש לשפוט בני אדם לפי המוצא ולא לפי המעשים, ימצא את עצמו בערבו של יום עם רשימה מפורטת שעיקרה אחידות חיצונית קיצונית, המוסיפה סבל על סבלם של החריגים.

המאבק של חז”ל במעמד הכהני, הוא גם מאבק באמונה שנולדנו לתוך מעלה רוחנית ומוסרית. המאבק של חז”ל במעמד הכהני הוא מאבק לאחריות אישית.

ובבית המדרש של הטוקבקים

אני מצרפת הפעם שיר יפיפה שכתב עוזי בר-פנחס (שהוא גם המתרגם לאנגלית של טור זה). השיר, כמו הטור כולו, עוסק ברגע הבודד, באדם הבודד, באחריות ובחירות שחוויה זו מציעה.

הקוליברי הקדוש

מוקדש לאחותי רעייתי שרית, היפה בנשים,

בני היקר גלאל, והנרי מילר החכם.

 

אני מבין

מפני מה

היה הקוליברי

קדוש לאצטקים

נוצותיו

מרהיבות המראה

בגוונים מתכתיים;

ירוק, כחול וצהוב

כמה משקל מונח

על גוף

זעיר

כל כך

יש ומקורו ארוך מגופו

אבל

כשהקוליבורי

במעופו

קדימה

ימינה

שמאלה

למעלה

למטה

ובלי ספק

ייחודי מכל –

כשהוא עף

לאחור

אי אפשר

להבחין בזעירות

הגוף

שהרי כל

התעופה הזו

ויכולותיו

לרחף במקום

הן בזכות

הרפרוף המהיר

של כנפיו.

בני אדם

אינם יכולים

לעקוב אחר

הכנפיים

ובעיניהם נראה

הקוליברי המעופף

ככתם מטושטש.

לעיתים אני

נתקל במקל

קוצני במיוחד

לא מתקדם

ונשאר שם

לבד

אך זה

לא אומר

שאני מתייאש

אני

מרחף במקום

ומאמין בנס

שתמיד ימצא

שם

דבש.

 

שבת שלום!