להוסיף כל יום נר – אבל לא להגזים! | פרויקט הנרות

כשאנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו אמורים להדליק אחד עבור כל יום שנותר לחג, או על כל יום של החג שעבר? או במילים אחרות: האם אנחנו מדליקים נר אחד, אח״כ נר שני, אחכ כך שלישי – או שלחלופין נדליק שמונה ונגרע, בכל יום נר פחות? ובכלל – האם זה משנה?

השאלה הזו טומנת בחובה את אחד הוויכוחים המפורסמים ביותר בין בית הלל ובית שמאי. ״בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה – מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך״. בית שמאי רוצים שיהיה ברור עוד כמה ימים נותרו לחג, בעוד שבית הלל מבקשים להדגיש דווקא את הימים שכבר חלפו. הלל מבקשים להוסיף בקודש, מוסיפים קדושה יתרה לחג בכל ערב שעובר.

אנשים אוהבים את הוויכוח הזה, וברור למה. קל לעקוב אחריו, יש לו כוריאוגרפיה ברורה ומקסימה, ותבנית משנאית מוכרת וצפויה (בית הלל בדרך כלל מנצחים בוויכוחים הללו…). אבל אני אוהבת את המחלוקת הזו מסיבה אחרת. אני אוהבת את הדימוי של הנרות! כשאנחנו מציינים ומציינות את חנוכה, אנחנו מדליקים אבוקות קטנות של אש. אלה נרות בודדים, אינדיבידואלים – אבל כפי שראינו בחיפה לפני שבועות מספר, אבוקות קטנות יכולות להתפשט ולגרום לתבערה גדולה מאוד.

במחלוקת הזו, דעתו של הלל היא דווקא האופציה הפחות יציבה. שיטתו של שמאי מסתיימת באפס נרות, אבל שיטתו של הלל מסוכנת: מה יקרה אם נתפתה ונדליק יותר מ-8 נרות? נמשיך גם ליום התשיעי, העשירי וכן הלאה? האם נדליק עוד ועוד נרות עד שהאש תתפשט ללא שליטה?

הדרמה של מחלוקת הלל ושמאי נסובה סביב השאלה האם עלינו להוסיף על האש או להפחית ממנה. להגדיל את הסכנה או להראות איפוק; לבכר את הפורקן החייתי או להדגים ריסון ושליטה. כשאנחנו בוחרים בשיטת בית הלל, אנחנו בוחרים להראות שאנו מסוגלים לשלוט באש. לא להגזים. למעשה, אנחנו מראים שהרווחנו ביושר את הכוח שהתלווה לנצחון המכבים, כיוון שלמדנו לשלוט עליו ולרסנו.

חנוכה מלמד אותנו לשמוח על הנס של שמונת הימים, אך לא להתפתות ליום התשיעי. נדליק את האש, אך לא נאכל בתוכה.