עשור לאחר הקמת הישיבה החילונית הראשונה, רק עשרות בודדות של צעירים פוקדים את הישיבות בתל אביב ובירושלים. ואף על פי כן, ראשי הישיבות סוברים שמתחוללת כאן מהפכה. בשיחה איתם הם מספרים על הזהות החילונית החדשה, על מקום התלמוד בישראל וגם על הפחד מהחזרה בתשובה, ומייחלים ליום שבו יזכו למימון מהמדינה ויוזמנו להעביר שיעור בישיבה דתית.

פורסם במוסף ׳שבת׳ של ׳מקור ראשון׳, שבת תרומה, ג׳ אדר א׳ תשע״ו, 12.2.16

לפני כחצי שנה עברה הישיבה החילונית “בינה” לקמפוס חדש בתל אביב: “גני הטבע” – מתחם של שישה עשר דונמים בשכונת אבו כביר, פינה פסטורלית ושלווה בדרום העיר ההומה. בין הצמחים הבוטניים, שלפנים הלכו בהם תלמידי החוג לבוטניקה של אוניברסיטת תל אביב, מסתובבים כעת צעירים וצעירות, נושאים מתחת לזרועם כרך של תלמוד בבלי או “כוכבים בחוץ” של אלתרמן, ספר תנ”ך או חוברת שירים של ויסלבה שימבורסקה. הם שואלים שאלות, רעבים לתשובות, נתונים בעיצומו של מסע לגיבוש זהותם כיהודים חילונים במדינת ישראל של שנת 2016.

תלמידי שתי הישיבות החילוניות בישראל הם עדיין קבוצת מיעוט בחברה החילונית. הישיבות – אחת בתל אביב ואחת בירושלים, ובקרוב תקום גם ישיבה בבאר שבע – מושכות אליהן רק עשרות בודדות של צעירים מדי שנה. רוב חבריהם של הצעירים הללו מסיימים את התיכון ומתגייסים לצבא, או פונים לשנת שירות. הוריהם משועשעים, לעתים גם חוששים ממוסד שנקרא “ישיבה חילונית”; חלקם מפחדים מחזרה בתשובה של הילדים, ואילו הישיבות עצמן מתמודדות עם בעיות תקציב לנוכח משרדי ממשלה עקשנים ושמרנים.

כיום, עשור לאחר הקמת הישיבה החילונית הראשונה בתל אביב, אפשר כבר לקבוע שמדובר בתופעה שנמצאת כאן כדי להישאר. מהו היקף התופעה, וחשוב יותר – כיצד ניתן לאפיין אותה? מה הישיבות החילוניות מבקשות לייצר, ואיזה קול הן מבקשות להשמיע במרחב הציבורי? מדוע צעירים חילונים לא נוהרים בהמוניהם לישיבות הללו? כיצד יוצרים תרבות של לימוד תורה חילוני במוסד שמבקש להתכתב עם המודל הישיבתי הקלאסי? איך מכוננים אתוס של לימוד תורה בחברה חילונית? על חלק מהשאלות הללו מנסים ראשי הישיבות החילוניות להשיב, אך התשובות הללו – כך הם בעצמם מעידים – נזילות. התשובות מתגבשות ומתהוות תוך כדי תנועה, תוך כדי יצירת מסורת חדשה.

לא רק תלמוד והלכה

שיעור בתלמוד, מסכת כתובות דף סז עמוד א. בחדר יושבת “חבורת בג”צים (בוגרי צבא)” – צעירים וצעירות אחרי שירות צבאי שמתגוררים בקומונה בשכונות דרום תל אביב ומשלבים לימוד בישיבה ועשייה קהילתית בשכונות. את השיעור מעביר ניר ברוידא, ראש הישיבה החילונית בתל אביב. ברוידא, 38, הוא פעיל חברתי ותיק בדרום תל אביב, בעל תואר ראשון בתלמוד. השיעור נפתח בקריאת המשנה, ואחריה משתפים התלמידים במחשבות ראשוניות על המשנה, בהנחייתו של ברוידא. הם מנסים להבין את המשנה כפשוטה: הפנייה לפירוש רש”י, פעולה טבעית כל כך בלימוד הגמרא המסורתי, איננה אופציה בשלב הזה.

ברוידא מקריא את השורות הראשונות בגמרא ושולח את התלמידים לחברותות. לאחר החברותות יחזרו התלמידים לשמוע שיעור על הסוגיה, ובו הם ישתפו תובנות מהלימוד האישי ויקשרו את הלימוד לסוגיות שמעסיקות אותם. הגמרא, “לב לבה של היהדות החברתית האמיתית”, לדברי ברוידא, מציפה בקרב התלמידים סוגיות כמו היחס לעניים ולקבוצות מיעוטים, האחריות החברתית והקהילתית. כל אלו הן דילמות שהתלמידים נתקלים בהן מדי יום בעשייה הקהילתית בשכונות.

התוכנית לבוגרי צבא היא אחת מן התוכניות שהישיבה מפעילה. לצדה ישנה מכינה קדם צבאית, חמישים בני נוער אחרי תיכון שמגיעים לשנת לימוד אינטנסיבית של תלמוד, מקרא, ספרות עברית וציונות. “זו ישיבה, אנחנו עושים כאן ישיבה”, אומר ערן ברוך, מנכ”ל ארגון בינה וממייסדי הישיבה החילונית. “ישיבה היא מקום של אנשים צעירים, שממיתים את עצמם בעולמה של תורה במשך כמה שנים. זו לא ישיבה אורתודוקסית: אנחנו חילונים, לומדים כאן גברים ונשים. אנו לא מכשירים רבנים ולא עוסקים בפולחן דתי. אנחנו לומדים תורה”.

בשונה מישיבות דתיות, שבהן בלב הישיבה נמצא בית מדרש שוקק ומלא בתלמידים משעות הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, סדר היום של הישיבות החילוניות מתבסס בעיקר על שיעורים. “אנחנו בכיתה א'”, אומר ברוך. “התלמידים כאן לא מורגלים בלימוד מסוג כזה. רוב הבחורים שמגיעים לישיבות הסדר למדו גמרא בישיבה התיכונית, אבל כאן אתה חייב מורה בכיתה, לפחות בשלבים הראשונים של ההיכרות עם התלמוד. התלמידים מגלים בהדרגה את עולם החברותא ומוקסמים ממנו. בזמן אלול אני מחלק להם דף מקורות ושולח אותם לחברותות, ואחרי עשר דקות הם חוזרים ואומרים שהם סיימו ללמוד. אחרי ט”ו בשבט אני מחלק להם דף מקורות, ואחרי שעה אני קורא להם והם אומרים לי: ‘רגע, אפילו לא התחלנו'”.

התלמוד הבבלי תופס חלק מסוים בסדר היום, קטן בצורה משמעותית מאשר בישיבות הדתיות. “אנחנו לא חושבים שהיהדות היא רק תלמוד בבלי והלכה”, אומר ברוך. “בישיבה דתית, שמונים אחוז מסדר היום סובב סביב התלמוד בבלי. אני מעריך את התלמוד, אבל בעולם שלי הוא תופס עשרים וחמישה אחוזים מהזמן. צריך לתת מקום לעוד תחומים. אנחנו לא עובדים לפי סכמות. זו בעיניי העוצמה שבחילוניות. יש כאן חלל שצריך למלא אותו. אין כאן רבי, דמות מרכזית אחת, באופן מכוון. יש כאן כמה דמויות משמעותיות שמייצגות כיוונים שונים ומגוונים, וזה בסדר גמור שתלמיד יבחר את המורה שהוא מתחבר אליו.

“אני פלורליסט, אני רוצה שיהיו בבית המדרש שלנו כמה אסכולות. אני מאמין שזו החילוניות: שהכול פתוח, שאין נוסח שלומדים רק לפיו. זו חילוניות שנובעת מהחלון, מהפתיחות, מהחלל. התלמידים מאמצים את מה שנראה להם”.

אילו צעירים מגיעים לישיבה? מה הם מחפשים?

“זה מאוד מגוון. כשהקמנו את הישיבה, לא היה פשוט למצוא חילונים שיבואו ללמוד כאן. אני חושב ששאלת הזהות היא מניע משמעותי של אלו שבאים ללמוד כאן. להערכתי, העלייה הדומיננטית של היהדות הדתית–לאומית יוצרת תגובת נגד. אתה מגיע לצבא ופוגש חיילים דתיים שמשרתים איתך והגיעו ממכינה קדם–צבאית, ומתחיל לשאול את עצמך: ומה איתי? מה עם היהדות שלי? אני מרגיש שאין לי תשובות ואני צריך ללמוד. להערכתי, הלימוד הישיבתי הוא תופעה שתלך ותתגבר בציבור החילוני. ככל שהזהות הדתית–לאומית הופכת להיות יותר דומיננטית, גם במישור הפוליטי, זה ידרוש מאנשים תשובות. חלק מאלו שבאים לכאן מחפשים את התשובות הללו בארון הספרים”.

לימוד בישיבה החילונית 'בינה' בתל אביב. צילום: אבישג שאר ישוב
לימוד בישיבה החילונית ‘בינה’ בתל אביב. צילום: אבישג שאר ישוב

התורה מסורה לך

בשיעור הגמרא עסקו ברוידא והתלמידים בסכום שמוטל על האב לתת כנדוניה לנישואי בתו. המרחק הערכי והתרבותי שבין התנאים והאמוראים לבין התלמידים הישראלים החילונים בשנת 2016 הורגש בשיעור, ואף הוזכר במרומז. “יש פער”, אומר ניר ברוידא, “לא רק פער היסטורי אלא גם פער ערכי. בעולם שלנו יש שוויון בין גברים לנשים, ואילו בתלמוד לא. אנחנו מתבוננים במבט ביקורתי על הטקסטים האלה, אך אנחנו לא מנוכרים להם. כמו כל זרם ביהדות, כולל הזרם הדתי–לאומי, בחרנו את הטקסטים שלאורם אנו הולכים, את המשפטים שחקוקים על הקירות שלנו. בחרנו להתמקד בגר, ביתום ובאלמנה. זה לא אומר שאנחנו קוראים רק את הקטעים היפהפיים על הסיוע לחלש. יש במסורת היהודית גם הרבה קטעים לא כל כך יפים, ואנחנו קוראים גם אותם, בביקורת, אך כחלק מהתרבות והמסורת שלנו. ועם זאת, אנחנו משתדלים למצוא היכן הטקסט נוגע לעולם שלנו.

“נניח שהסוגיה דנה בשאלה האם צריך לסייע למי שאינו רוצה להתפרנס. זו שאלה רלוונטית עד היום. אם אפתח את ספרי ההלכה אמצא תשובות חד משמעיות, אבל אני לא רוצה לעשות את זה: אני רוצה לעודד את התלמידים לחשוב איך זה קשור לעולם שלהם. שהם יגידו לעצמם: בואו נסתכל על עצמנו – אולי אנחנו בעצמנו אנשים כאלה? אולי הגמרא מדברת עליי?”.

אבל מה הטעם לעסוק בטקסטים הללו, אם העולם הערכי שהם מציגים רחוק כל כך מהעולם שבו אנחנו חיים?

ברוך: “אנחנו עוסקים בהם כי הם חלק מהמסורת. אנו תופסים את המסורת כמקור השראה, לא כמקור סמכות. יש ישיבה חרדית בבני ברק ויש את אוניברסיטת תל אביב. בשתיהן לומדים מסכת שבת. בבני ברק, מסכת שבת היא מקור סמכות. לומדים אותה כדי לשמור ולעשות. לא שואלים מה ההקשר ההיסטורי ולא מבקרים את הטקסט. בחוג לתלמוד באוניברסיטת תל אביב אדם יכול לכתוב עבודת מאסטר על מסכת שבת ואף אחד לא ישאל אותו מה הוא עושה בבית בשבת. הוא מפרק את הטקסט ומבקר אותו.

“אנחנו לומדים את הטקסט עם ממד ביקורתי: שואלים מי כתב, למה, משווים למקרא, מתקוממים, מבקרים, אך שלא כמו באוניברסיטה, אנו גם שואלים את הלומדים מה הם עושים בשבת. אנחנו לא מלמדים בשביל הידע האקדמי. אנחנו רוצים שהם יעשו. זו המסורת שלך, תלמד, תתייחס ותחליט מה אתה עושה ומה אתה דוחה. חשובה לך קבלת שבת, אבל אין לך בעיה להדליק אש? בסדר גמור. אתה תחליט – כקבוצה, כקהילה. ולכן, בתשובה לשאלת הפער, אני מתייחס לטקסט בכבוד כמסורת, אך חובתי לבדוק אותו מול חיי ולאמץ אותו או לדחות אותו.

“המסורת שלי, כמקור השראה, כוללת את התלמוד והמקרא וגם את ברנר ולאה גולדברג. זו מסורת שמתפתחת, ויש בה ויכוח. אנחנו מנסים להכניס את התלמידים לשרשרת המסירה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ועכשיו נותנים את זה לך. זה שלך, תחליט מה אתה עושה עם זה. תחליט מה אתה עושה עם השבת שלך ומה היהדות אומרת לך”.

הישיבה החילונית זקוקה ליצור לא רק מסורת של לימוד תורה חילוני אינטנסיבי, אלא גם מעגל שנה יהודי שלחגים ושבתות. איך עושים את זה?

ברוך: “תלוי. חנוכה, למשל, הוא חג פשוט: יש סופגניות ונרות ואפשר לדבר בלי סוף בלי להזכיר את המילה אלוהים. אבל יום כיפור הוא חלל פנוי, שמזמין הרבה החלטות מורכבות: האם יש אוכל או אין אוכל? האם ינגנו בגיטרה או לא? האם נשתמש במיקרופון או לא? אנחנו מקבלים את ההחלטות כמו בבית המדרש, בדיונים ובוויכוחים, ואחרי רבים להטות. גיבשנו נוסח של יום כיפור שמשלב קטעים מסורתיים כמו כל נדרי לצד קטעים מהשירה העברית החדשה וטקסטים על מלחמת יום כיפור. אנחנו עושים וידוי אישי, וידוי קהילתי ווידוי לאומי, ותוקעים בשופר. צריך להיות מאוד צנועים בניסיונות האלה.

“חיים נחמן ביאליק אמר: ‘חוגו את חגי אבותיכם, ואל תתחכמו הרבה’. אנחנו תלמידים של רבנו נחמן, ומשתדלים לא להתחכם הרבה. מה שהכי חשוב כאן הוא האותנטיות. אם אתה לא אותנטי, זה לא יעבוד. אני קיבוצניק ודוב אלבוים בא מהעולם החרדי. אם דוב יביא את הנוסח של ישיבת חברון ואני אביא את הנוסח של נתיב הל”ה, זה לא יעבוד. התפילה צריכה להיבנות מתוך החיים של התלמידים. אז הם ישירו את ‘עוד חוזר הניגון’ ושירי אהוד בנאי, ויביאו את העולם שלהם פנימה”.

מבקשים הכרה

לפני כעשור פנה ערן ברוך יחד עם דוב אלבוים ומוקי צור לאיגוד ישיבות ההסדר, בבקשה להקים ישיבת שילוב שבה לומדים תורה ומשרתים שירות צבאי מלא. השלושה עמדו בפני הרכב של כמה ראשי ישיבות הסדר, הציגו את תוכנית הלימוד בישיבה, אך בקשתם נדחתה; הישיבה החילונית, קבעו ראשי הישיבות, איננה ישיבה “על פי רוח ישראל סבא”, ולכן איננה יכולה להצטרף לאיגוד ישיבות ההסדר. מאז לא מפסיקה הישיבה החילונית להיאבק על הכרת הממסד ועל קבלת נתח בעוגת תקציב הישיבות. בעוד תקצוב הישיבות הדתיות בישראל עומד על מאות מיליוני שקלים, הישיבות החילוניות בירושלים ובתל אביב לא נהנות מן הכסף הזה.

“התלבטנו האם ללכת לבג”ץ או לא”, מספר ברוך. “אבל זה יכול לקחת כמה שנים, ואי אפשר לדעת מה תהיה התשובה. החלטנו לצאת לדרך ופשוט להתחיל ללמוד. אף אגורה מתקציב הישיבות לא מגיעה לכאן. לא התייאשנו. עברו עשר שנים, יש ישיבה בתל אביב, בירושלים ובקרוב גם בבאר שבע, ובסוף יבינו שגם חילונים רוצים ללמוד תורה ואסור להפלות אותם על רקע אמונתם.

“אני לא חושב שהדרך להכרה בישיבות עוברת רק בבג”ץ. נעשים במדינת ישראל גם דברים שהם לא על פי בג”ץ, וגם אם בג”ץ היה פוסק שאנחנו צודקים זה לא מבטיח שתהיה כאן ישיבה. לכן צריך להקים עוד ועוד מוסדות, עד שזה יחלחל. אני יודע שלחלק מהרבנים מפריע שתהיה ישיבה חילונית, אבל אני לא מבין מדוע. אנחנו לומדים תורה, למה זה מפריע למישהו? אני לא עוסק בדת ומדינה, אני לא מכשיר רבנים, אני בסך הכול לומד תורה. אני לא שייך לאותם חילונים שמתריסים בבוז נגד ‘הישיבות האלה’. אני לא אומר את זה. לימוד התורה חשוב לי, וגם אני רוצה להיות חלק ממנו”.

מדי שנה מגיעים כמה עשרות תלמידים בלבד לישיבות החילוניות. מדוע? עד כמה ההכרה של הממסד היא תנאילגדילה שלכם, ועד כמה זה נובע מגורמים אחרים?

“אני לא יכול להגיד שאנחנו תלויים בהכרה של הממסד, מכיוון שהממסד עוד לא הכיר בנו ועדיין יש כאן ישיבה. ובכל זאת, אם מחר בנט ויעלון יחליטו שישיבות חילוניות חשובות להם, תוך שלוש שנים יהיו פה עשר ישיבות. ההכרה הממסדית ללא ספק תעזור כאן.

“בכל מקרה אני מאמין שתהיה כאן התפתחות. כמו שיש ישיבות עם אופי חסידי יותר ואחרות עם אופי ליטאי, יש ישיבות ששמות דגש על חברתיות ואחרות על הכנה לצה”ל, כך גם בישיבות החילוניות יהיה מגוון – יהיו ישיבות של זהות ושל ספרות ושל איכות סביבה. ההתפתחות הזו בלתי נמנעת, היא קורית”.

ריחוק מן הבית

ובכל זאת, בגלל שמדובר כרגע במיעוט בציבור החילוני, האם זה לא יוצר תחושה של ריחוק או ניכור שלהתלמידים כאן מהסביבה היומיומית שלהם? האם החברים שלהם מהבית או ההורים שלהם מבינים מה הםעושים כאן בישיבה? מה הם מרגישים כלפי זה?

ניר ברוידא: “שאלת הריחוק היא שאלה שמופיעה כבר בסיפור של רשב”י ובנו שיוצאים מהמערה. אם אתה עסוק בעצמך ובלימוד התורה שלך וכולם נראים לך נחותים, אתה יוצא מהישיבה ובשלב הראשון אתה שורף הכול. אבל אחר כך אתה מבין שיש לך כוחות ויכולות, ואתה שואל האם יש דבר שצריך תיקון. לעולם שבחוץ יש עוצמה, ואנחנו מחנכים את התלמידים שלנו לא לחשוב שהם יודעים הכול, אלא לשאול איך אפשר לתקן.

“אנחנו גם מנסים לצמצם את הפער בין עולם הישיבה לעולם שבחוץ. אדם לומד כאן תורה משבע בבוקר עד הצהריים, ובצהריים הוא יוצא מכאן והולך להתנדב במועדונית או בבית ספר או עם קשישים, והדברים מתערבבים זה בזה, ולמחרת, כשהוא חוזר לבית המדרש, הוא מביא איתו שאלות שעלו בזמן ההתנדבות. התלמידים מכניסים אל הלימוד את המציאות שהם חווים, וזה עוזר לגשר על הפער”.

ברוך: “אבל הפער עדיין קיים. התלמידים מספרים למשל שהם חוזרים הביתה לליל הסדר ומתחילים לשאול שאלות בשולחן הסדר ולהעביר לימוד, והאחים ובני הדודים מרימים גבה ורוצים כבר להגיע לאוכל. זה אתגר. אין ספק שמה שאנחנו עושים כאן הוא לא המיינסטרים, אבל זו התמודדות משמעותית, ואנחנו משתדלים לתת כלים. זה לא מובן מאליו שיש ישיבה חילונית, כמו שלפני חמישים שנה לא כל בוגרי הציונות הדתית הלכו לישיבה, ובאירופה הלכו רק אחד מכפר ושניים מעיירה. אני חולם על היום שבו ההורים ייגשו לבנם או לבתם בכיתה י”ב ויאמרו להם: אולי תלכו ללמוד בישיבה בשנה הבאה?”.

מה אתם עונים להורים שחוששים מהחזרה בתשובה?

ברוך: “ראשית, אנחנו מכירים בכך שיש ‘הציץ ונפגע’. יש כאלה שחוזרים בתשובה, אמנם לא באחוזים גדולים, אבל זה קורה. אבל מעבר לכך, מה שחשוב לי הוא שאנשים יהיו אקטיביים כלפי הזהות היהודית שלהם. זו המורשת שלכם, היא נתונה לכם, קחו אותה ותרגישו בה בני בית. אם אדם שלמד בישיבה לפני כמה שנים וכבר יצא לעולם משלב בסדר היום שלו לימוד, השתתפות בטקס משמעותי וחיים בקהילה – בין אם זו קהילת המתנגדים למתווה הגז או קהילת האמנים במוסררה – אני יודע שעשינו משהו”.

ברוידא: “אנחנו רוצים שהתלמידים כאן יראו את היהדות כשלהם. הבן שלי לומד בגן חילוני, ובחנוכה הייתה הדלקת נרות בגן. יש בגן חמישה עשר ילדים ושלושים הורים – עשרים ותשעה מהם חילונים, ואחד מהם דתי, ודווקא להורה הדתי קוראים להדליק נרות. הבעיה שלי היא לא עם ההורה הדתי שמדליק נרות, אלא עם עשרים ותשעה ההורים האחרים. איך אף הורה לא קם ואמר – חנוכה הוא חג שלנו. רק הדתי מבין מה זה חנוכה? זה לא חלק מהסיפור שלנו? השאיפה היא ליצור תודעה של זהות יהודית משמעותית, של לקיחת אחריות על היהדות”.

איפה ההלכה נכנסת בסיפור הזה? האתוס ההלכתי הוא חלק מרכזי בעולם הישיבות, וכאן הוא לא קיים

ברוך: “התפיסה שלי היא שההלכה קפאה. היא לא מחייבת אותי, אבל זה לא אומר שהיא לא מעניינת אותי. יש שלוש רמות: מיתוס, אתוס ונומוס. המיתוס הוא המיתולוגיה, יציאת מצרים; האתוס הוא הערכים והנומוס הוא החוק. החוק כפי שאני מבין אותו הוא חוק המדינה, לא ההלכות במשנה תורה לרמב”ם. הקמנו כאן מדינה ריבונית ויש בה חוק. אין חוק אחר. אבל החוק הזה, הישראלי, משוחח עם האתוס. אנחנו רוצים קשר למקורות שלנו, למרות שחלק מהדברים לא מתאימים. אנו מנסים לחבר בין החיים המודרניים בקהילה אורבנית בשנת 2016 לבין עולם התלמוד וההלכה”.

בראשית ברא את החאפלה

אל הישיבה החילונית בירושלים הגעתי בשבוע המסכם של בית המדרש. מדי שנה נפתחים שני מחזורים בישיבה, בכל אחד מהם עשרה בחורים ובחורות אחרי צבא, שמתכנסים יחד לחוויית לימוד אינטנסיבית של ארבעה חודשים. הישיבה, שהוקמה לפני חמש שנים, שוכנת בבית אבן בשכונת עין כרם. בפתח בית המדרש מופיע הכיתוב “בראשית ברא ה’ את החאפלה”, שמלמד משהו על אופייה של הישיבה: כאן, שלא כמו בישיבה התל–אביבית של ברוך וברוידא, ניתן דגש על תרבות וחוויה. הישיבה מקיימת ערבי חאפלות הפתוחים לציבור הרחב ומשלבים חוויה של לימוד ומסיבה, והתוכנית האינטנסיבית של ארבעת החודשים נחתמת בטיש עד השעות הקטנות של הלילה.

אני משתתף בשני שיעורים במערכת. הראשון דן במאמר של מרטין בובר מ–1939, “רוח ישראל בפני המציאות הנוכחית”. בובר עוסק בשאלת ייעודו ותפקידו של העם היהודי, והתלמידים, ישובים סביב לשולחן רחב, דנים במאמר ומתלבטים ביניהם על שאלות של מוסר וחברה. את השיעור השני, “החילונים הראשונים”, מעביר אריאל לוינסון, ראש בית המדרש. השיעור עוסק בדמויות הבולטות של דור ההשכלה והחילון – מנדלסון, ברדיצ’בסקי, י”ל פרץ, ברנר, אחד העם וביאליק. התלמידים, רגע לפני סיום תקופת הלימודים בישיבה, מתפנים לסכם את החוויה שעברו, במה שהפך לדיאלוג מרתק בינם לבין לוינסון על הישיבה, על מקומה בציבוריות הישראלית ועל מערכת החינוך.

“השיעור הזה ניסה לטעון טענה רדיקלית”, פותח לוינסון את דברי הסיכום, “צעירים חילונים לא מכירים את האבות והאמהות של המחשבה היהודית החילונית”. השיעור, מסביר לוינסון, נועד להראות שהחילוניות לא צמחה בחלל ריק; היא איננה “עגלה ריקה”, אלא פרי מחשבה של הוגים יהודים במאה ה–18 וה–19. ההוגים הללו, שרובם נשכחו, מספקים תשתית לשאלת טיב הזהות היהודית החילונית.

השיעור הזה הוא אחד משיעורי הדגל בישיבה החילונית בירושלים, והוא קיים, בין היתר, כריאקציה לחוסר העיסוק בנושא במערכת החינוך הישראלית. “אתם נושאי הידע והבשורה”, אומר לוינסון לתלמידים. “קיבלתם חלון הצצה לטקסטים מרכזיים שמציעים חיבור לזהות, חיבור שחסר היום במערכת החינוך. רוב החברים שלכם לא שואלים את עצמם מה זה אומר להיות יהודי חילוני. אבל המקורות נגישים, ואפשר להתווכח ולנהל דיאלוג”.

התלמידים, מצידם, מתקוממים לא רק על העובדה שבתיכונים שבהם למדו לא עסקו בברדיצ’בסקי ובברנר, אלא גם על כך שהעיסוק ביהדות היה מצומצם. כך, למשל, הם מדברים על לימוד הגמרא, שאליו נחשפו לראשונה במהלך ארבעת החודשים הללו: “להתחיל ללמוד גמרא זה כמו ללמוד לקרוא בכיתה א'”, אומר גיא, אחד התלמידים. “פתאום בגיל 21 אני פותח ספר שיש לו קודים מסוימים שאני צריך ללמוד אותם. אני חושב שזו אחת המגבלות של החילונים. את התנ”ך אנחנו עוד מצליחים להבין, אבל התלמוד כל כך רחוק מאיתנו, בעיקר בגלל השפה. החוויה של שיעורי התלמוד הייתה עבורי כמו חוויה של פתיחת אלבום תמונות שלי מהילדות, לראות איך הייתי ולזהות את עצמי, אבל הבעיה היא שאני לא יודע איך נראיתי. זה פצע”.

“היה לנו אלבום תמונות”, עונה לו לוינסון. “מישהו לקח לנו אותו. אולי זה היה בן גוריון, אולי ראשי הציונות שהפנו עורף לעולם ההלכה והתלמוד. אנחנו, שיושבים כאן, ההצלחה והכישלון של אופציית הפניית העורף. כשאתם מעלים בפני ההורים שלכם את השאלות על הלכה חילונית, למשל, הם מתפלצים ומפחדים מחזרה בתשובה. הם לא מבינים את הקונספט. ניסינו כאן ליצור משוואות חדשות של חשיבה והתגשמות”.

נטע, תלמידה אחרת, מתוסכלת מממדיה הקטנים של הישיבה, ותוהה עד כמה הישיבה החילונית רלוונטית במרחב הציבורי. “יושבים כאן עשרה אנשים. אנחנו לא מבטאים קול של דור”, היא אומרת. “לא באות לכאן מסות גדולות. כל כך הרבה שנים אומרים לנו שאנחנו החלוץ לפני המחנה, שאנחנו מחוללים מהפכה, אבל המהפכה מתעכבת”.

לוינסון משיב שהאופציה של לימוד בישיבה חילונית עדיין לא ברורה מאליה, והיא נתקלת בקשיים רבים. “אנחנו כן בעיצומה של מהפכה”, הוא מתעקש, “וכחלק מזה אנחנו נלחמים כל מיני מלחמות. אנחנו נלחמים בתרבות שמקדשת את האוניברסליות על פני הפרטיקולריות. איך אפשר ליצור מחשבה על עם ויהדות כשיש פייסבוק? אנחנו נלחמים בממסד ובקיצוצים של בנט, למרות שאני בטוח שאם בנט היה נכנס לכאן ושומע את הדיון על בובר, הוא היה מכפיל את תקציב ההתחדשות היהודית. נכון, קשה להיות אוונגרד. אבל להיות אוונגרד זה גם להפוך את המהפכה לחלק מהחיים שלנו. לדבר על זה בבית עם ההורים, עם החברים בפאב. אולי ככה זה יהפוך להיות טבעי יותר”.

חלון לחילוניות

לוינסון, 37, נולד למשפחה דתית–לאומית וגדל בירושלים. הוא למד בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע ולאחר מכן יצא בשאלה, עסק במרעה והחל ללמוד ספרות עברית ומדעי היהדות. לפני כחמש שנים הקים את הישיבה החילונית בירושלים יחד עם אבישי וול וניר עמית. כיום הוא כותב דוקטורט על אוטוביוגרפיות של אנשי תקופת ההשכלה, ועומד בראש בית המדרש של הישיבה.

“כשבנינו את הישיבה החילונית”, הוא מספר, “יצרנו מודל ששואב מהמודל הישיבתי הקלאסי – סדר בוקר, סדר צהריים וסדר ערב. לומדים תלמוד, תנ”ך, פילוסופיה וספרות. ככל שהתעמקנו יותר הבנו שיש דברים נוספים שאנחנו רוצים ללמד, והם לא פחות חשובים לבניית הזהות – הגות יהודית חילונית, פיוט. רצינו גם לצאת מחוויית הלימוד הטקסטואלית ולשלב תחומים נוספים, להפעיל את הגוף. בהמשך ניסינו לחפש את הגורם שייצור אתוס של ‘והגית בו יומם ולילה’, לימוד אינטנסיבי שיצליח להתחרות בשעות הפנאי. בחרנו להקדיש כל שבוע לחקירה של נושא מסוים. התלמידים עוסקים מדי שבוע בנושא אחר, ובסוף השבוע יש שיעור כללי עם כל מורי הישיבה שמסכם את הדברים”.

כבחור בן 18, האם היית פונה ללמוד בישיבה חילונית? יכול להיות שאתה, כבוגר ישיבה דתית, היית צריך לעבורדווקא בישיבה דתית כדי להגיע בסופו של דבר לכאן?

“אני לא מצטער לרגע על אף יום בישיבה שבה למדתי. קודם כול מכיוון שבאותם ימים זה מאוד התאים לי. הייתי מאוד דתי וגיליתי את החסידות, והייתי זקוק למקום של מחויבות וסטנדרט גבוה של לימוד, וזה מה שהישיבה נתנה לי. אני כן חושב שבזכות הישיבה אני יכול ללמד היום בישיבה החילונית. אם הייתי לומד במקום שהלימוד בו פחות רציני, לא בטוח שהיו לי היכולות האלה”.

גם לוינסון קושר את צמיחת הישיבות החילוניות למשבר הזהות בחברה החילונית. “הדור הצעיר בישראל נמצא במשבר זהות”, הוא אומר. “צעירים רבים שואלים מה מחבר אותם לכאן. חלק יגידו ששום דבר לא מחבר אותם לכאן ולכן הם נוסעים לברלין, מפנים עורף למדינה וליהדות, אבל אחרים ירצו לחפש את התשובות כאן. אם יעירו אותם באמצע הלילה וישאלו אותם מה הם, הם יגידו: אני ישראלי, חילוני ויהודי. את הישראליות הם אולי יכולים להסביר לעצמם, אבל מה זה אומר להיות יהודי וחילוני, ומה היחס בין שתי ההגדרות האלה? הרבה אנשים שואלים את עצמם את השאלות הללו, אף שלא כולם כנים ופתוחים מספיק כדי לשאול את השאלות ולהגיד: אני לא יודע, אני צריך לברר את זה. זה דורש אומץ, ואולי לכן מגיעים לכאן רק בודדים”.

אתה מרגיש שבוגר או בוגרת של הישיבה החילונית יכוליםלשחק על אותו מגרשעם בוגר ישיבה דתית?

“צריך לזכור שהתוכנית הזו אורכת רק ארבעה חודשים. זה כך משום שזה פרק הזמן שצעיר ישראלי יכול להקדיש ללימוד במסגרת אורחות חייו אחרי הצבא. אבל אני חושב שאחרי שנה בישיבה חילונית, אולי התלמידים יכולים לעמוד כשווים מול בוגרי ישיבות דתיות. כרגע, התקופה בישיבה היא רק נקודת פתיחה. בניגוד לבחור הישיבה הקלאסי, שחווה שנים אינטנסיביות של לימוד ואז מתחיל את החיים עצמם, כאן יש תהליך של לימוד קצר ומרוכז שפותח תהליך שיקרה אחר כך בקהילות, בלימודים האקדמיים, בעבודה. זו פתיחה של חלון, ניסיון לשבור חומות של ניכור, של שפה והיכרות, כדי שהם בכלל יוכלו להרגיש שיש מגרש, ורק אז גם להתחרות עליו”.

גם הדגש שלוינסון מציב לדמות הבוגר האידיאלי של הישיבה החילונית שונה מזו של הישיבה בתל אביב. “אין לנו דמות אחת של בוגר אידאלי”, הוא אומר. “אנחנו חיים בעולם חילוני ומגוון שבו אפשר לבחור בהרבה כיוונים. התקווה שלי היא שבוגרי הישיבה יהיו סוכני שינוי פעילים בחברה הישראלית. הייתי שמח אם הם ילכו להיות מנהלי מוסדות תרבות ומִנהלים קהילתיים ומתנ”סים וגלריות ודיג’ייאים, ובכל המדיומים השונים האלה הם יוכלו להכניס את התכנים שהם למדו כאן. ישיבה חילונית יכולה ליצור את הבועה הזו שבה מתכנסים פנימה ומקבלים את המטען הזה.

“זו הסיבה שבחרנו להיות ישיבה חילונית, ולא בית מדרש דתי–חילוני. יש כאן התכנסות פנימה של צעירים שמנסים לברר את הזהות היהודית החילונית שלהם. רצינו לייצר מקום שבו אדם חילוני מרגיש בבית, והוא לא צריך לחלוק את המרחב שלו עם תפיסות עולם אחרות או להתחרות על משאבים ופרשנות. זה ההבדל בין הישיבה החילונית לבין מכינות דתיות–חילוניות: אנחנו לא עוסקים בחוויה הדתית–חילונית אלא בזהות החילונית”.

משנים את כללי המשחק

ראשי הישיבות החילוניות מתמודדים עם תחרות קשה על לבו של הצעיר החילוני אחרי התיכון, שמתלבט אם להתגייס, לפנות לשנת שירות או למכינה חילונית, או אם ללמוד במוסד שמציג את עצמו בפניו כ”ישיבה”. הם נפגשים עם נציגי משרד החינוך ומשרד הביטחון בניסיון לגייס תקציבים ותקנים, נאבקים בממסד שלא יודע איך לאכול אותם. ערן ברוך משוכנע שהתהליכים שעוברים על הציבור הדתי–לאומי יביאו דתיים–לאומים רבים להכיר בישיבות החילוניות ולקבל אותן כמוסד לגיטימי. בסופו של דבר, כך הוא מקווה, תתמתן ההתנגדות הפוליטית לתקצוב הישיבות החילוניות ויופחת הניכור לתופעת לימוד התורה החילוני.

“אנחנו פלורליסטים”, אומר ברוך. “הדתיים הם שלוקים בחוסר פלורליזם. מישהו פעם הזמין אותנו להעביר שיעור בישיבה דתית? אנחנו לא מדירים אף אחד, הדלתות שלנו פתוחות לכולם. מי שמדיר או שם גדר זה הציבור הדתי. ברגע שיהיה ציבור ישראלי חילוני שמדבר את השפה של הישיבות החילוניות, ייווצר כאן דיאלוג אחר לגמרי. כשתלמיד שלנו ייפגש בקורס קצינים עם חבר’ה מהמכינה בעלי, הם יראו שיש כאן בחור שלמד משהו, שאי אפשר לעבוד עליו. אנחנו כבר לא במשחק של שנות החמישים, שבו הדתיים לומדים תורה והחילונים הולכים לים. יש כאן מגוון וצריך להתמודד איתו, וההתמודדות תהיה מרתקת”.

לחצו כאן על מנת לצפות בכתבה המלאה | גולשים מהנייד? לחצו כאן

לחצו כאן על מנת לצפות בכתבה המלאה
לחצו כאן על מנת לצפות בכתבה המלאה