הרחבת גבולות ההכלה כהזדמנות חינוכית | לקראת פתיחת שנת הלימודים תש”פ

לפני כעשור החל תהליך ההכלה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בבתי הספר. בהדרגה התכנית התגבשה לכדי יעד אסטרטגי, המשנה את סדרי העולם בבתי הספר. לכאורה, מהפכה זו יושבת על ערך מובהק של קבלת השונה, והייתה צריכה להיות טבעית וברורה. אך הקושי האמיתי נעוץ בכך שההכלה משנה את המסגרת החינוכית הרגילה שכולנו מכירים, וככזו היא מציבה קשיים רבים אל מול הורים ומורים כאחד.

הבן האמצעי שלי סיים השנה את כיתה א’. לפני היציאה לחופשה התקיים בכיתתו שיעור, ‘הורה מעשיר’. ההורה שהגיע סיפר שבעבודתו הוא אחראי על שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים בבתי הספר. הילדים היו צריכים בראש ובראשונה להבין מהו שילוב, ומה הם צרכים מיוחדים? בכיתה המדוברת גם משולבים ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אולם תלמידי הכיתה לא קוראים לזה כך, הם בכל זאת ילדים בכיתה א’. עבורם השילוב מתקיים באופן טבעי.

במהלך השיעור התעורר דיון, האם כדאי לשלב את הילדים עם הצרכים המיוחדים במסגרת הרגילה או שעדיף שתהיה להם מסגרת משלהם? הדעות נשמעו לכאן ולכאן. אולי עדיף שדווקא תהיה להם מסגרת מיוחדת, כזו שמתאימה להם, שיהיה להם קל יותר, אמרו חלק מהילדים. ואז הבן שלי נעמד ואמר, שהוא בכלל לא מבין איך אפשר לשלוח ילדים לבית ספר אחר, ברור שצריך לתת להם מקום ולשלב אותם בכיתה הרגילה. ושבטח יש לילדים עם הצרכים המיוחדים גם כל מיני רעיונות מיוחדים שהם יכולים ללמד את כולם. והמשיך שלא משנה אם יש דתיים או חילוניים או ילדים עם צרכים מיוחדים, עדיין כולנו יכולים להיות חברים טובים מאד.

בסיומו של יום, בדרך הביתה, לאחר שהבן שלי סיפר לי את ההתרחשות בכיתה, התחדדה בי ההבנה. כדי לאפשר למשפחתנו וכיתתנו להיות באמת מכילות אנחנו צריכים לשחרר את המדרג השיפוטי שאומר מה נכון ומה פחות. כל כך ברור לנו שהישיבה ליד שולחן וכתיבת תשובות במחברת היא הדרך ה’נורמלית’ ללמידה. אך אולי לחלק מהתלמידים דווקא הלמידה הנכונה היא תוך כדי תנועה? או ציור? ההכלה דורשת מאיתנו, אנשי הצוות החינוכי, להבין שיש אחרים שזקוקים לדבר מה שונה לחלוטין מאתנו, לשחרר את הקיבעונות שלנו ולהיות פתוחים לאפשרויות נוספות.

ידוע שהדבר אינו פשוט כשבכיתה אחת יושבים שלושים וחמישה תלמידים, והמורה אמורה להצליח לראות את הצרכים של כולם. אבל אנחנו כמחנכים יכולים לצעוד צעדים קטנים כדי להוביל את השינוי הזה. למשל, על ידי כך שנשדר לילדים שאופני הלמידה השונים והחוויות השונות שלהם, מקובלות עלינו. שנאפשר לילד שמעוניין בכך להגיש עבודת חקר שונה שמפגינה את כישורי הלמידה שלו. או לחילופין, על ידי כך שנשאל בכיתה שאלות שאין להן תשובה מובהקת אחת וכך נעניק לתלמידים את הזכות להביע את רעיונותיהם ומחשבותיהם.

השילוב איננו יכול להישאר רק כסיסמא, אלא יש צורך במתודות רלוונטיות שיאפשרו פרסונליזציה של הלמידה. כך למשל, חזרה לשיטת החברותות המסורתית בהם נלמדים הטקסטים בצמדים המלבנים יחד את הסוגיות הנלמדות, או פניה לשיח המבוסס על שאלות והכנסת מתודות של ישיבה במעגל ושיח פתוח. כל אלו יכולים להוות כלים רלוונטיים, במסגרתם כלל תלמידי הכיתה יכולים להתחבר כל אחד ואחת לנושאים הנלמדים מנקודת המבט הרלוונטית להם.

השילוב בין שינוי תפיסתי לבין שינוי מתודולוגי יכול לפתוח בפני המורים והתלמידים מרחבים חדשים ובלתי מוכרים, המאפשרים להכיר תודה על ההזדמנות הטמונה בשוני ובמגוון המתקיימים במרחב הבית ספרי.

יְלָדִים עֲשׂוּיִים מֵחֹמֶר חֲלוֹמוֹת:
גְּשׁוּמִים לְמֶחֱצָה, אֲרוּגִים מִכְּמִיהוֹת נִסְתָּרוֹת.

הֵם בּוֹרְאִים עַצְמָם בְּאִטִּיּוּת מַכְאִיבָה:
כְּמוֹ בַּפְּסָלִים הַבִּלְתִּי-גְמוּרִים שֶׁל מִיכֶּלְאַנְגֶ’לוֹ
מִתּוֹךְ הַחֹמֶר מַבְקִיעָה הַצּוּרָה.

מוֹדִים אָנוּ עַל הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה
שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה לְיָדֵינוּ
לְגַדֵּל יְלָדֵינוּ
בְּאַהֲבָה וְרַחֲמִים וְיִסּוּרִים גְדוֹלִים
וּבְיוֹתֵר – בַּשִׂמְחָה, שִׂמְחַת חַיִּים.

[תמי סלילת]


אילה דקל היא מובילת השתלמויות סגלי הוראה במחלקת החינוך בבינ”ה.