“אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה“
פרשת “יתרו”
אילה דקל
בפרשה שלנו מופיע אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בחיי העם שלנו. רגע מתן תורה. הרגע בו כל העם עומד מתחת להר ומקבל את החוקים שהופכים אותנו לעם. את התורה שמייחדת את העם היהודי משחר לידתו. עוד מעט ימסרו לעם הציווים החשובים והמוסריים – עשרת הדברות – “לֹא תִרְצָח. לֹא תִנְאָף. לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר”.
אבל רגע לפני, משה מבקש מהעם להתכונן. להיערך לרגע החשוב. וכמו שאנחנו מתכוננות לאירוע משמעותי או לפגישה דרמטית הוא מורה לעם להתקדש, לבחור בגדים, להתנקות, להיות בשיא שלהם – “וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם”.
והוא ממשיך בהוראות ומכין אותם לשלושה ימים של התקדשות. של התרוממות רוח ולב ומורה להם – “וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה”.
כל ההתרגשות שלי מהפסוקים מתרסקת בבת אחת – “אל תיגשו אל אישה”. בבת אחת, אני כאישה מתרחקת מהמעמד המיוחד הזה שבתחתית הר סיני. מסתבר ש”העם” אליו דיבר משה אינו כולל גם אותי. העם שעומד בתחתית ההר הוא עם הגברים. הם יזכו לעמוד קרוב למשה. הם יזכו לשמוע את קולו של אלוהים. לחוש חרדה ופחד, להתרחק, להתקרב.
אבל אני? אשאר כל הזמן רחוק יותר. “אל תיגשו אל אישה” אומר הפסוק. ומכאן והלאה בכל מקום בפרשה שכתוב בו “העם” אני יודעת למה מתכוונים. גברים.
לאורך ההיסטוריה נשים הודרו מהרבה רגעים החשובים. מהשולחנות שעליהם מתקבלות ההחלטות. מישיבות הקבינט הדרמטיות, מהמקומות שבהם נוצרים רעיונות גדולים. ולצערנו, המחלה הזו לא נעלמה מן העולם. היא עדיין מתרחשת היום. עדיין נשים מודרות ממקומות רבים מידי.
ההרחקה של הנשים ממעמד הר סיני היתה קשה כנראה גם לחז”ל ולפרשני ימי הביניים. רש”י מעיר את נושא ההפרדה בין גברים לנשים בפסוק שבו נכתב למשה – “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”. הוא מפרש את הכפילות באופן ש”בית יעקב” הכוונה לנשים. שלהן צריך לומר תורה רכה. ו”בני ישראל” הכוונה לגברים, שלהם צריך לתת חומרות ודקדוקי מצוות.
טויבה סג”ל היתה אישה יהודיה מוילנה שפרסמה בכתב העת הגליציאני העברי מאמר פמיניסטי מעורר השראה. “עלמה עברייה אנוכי ובשפת עבר אדברה הגות ליבי” היא כתבה בפתח מילותיה והציבה את עצמה יחד עם העם שעומד ומקבל את התורה תחת ההר.
מצד אחד היא מזדהה כחלק מהעם. שפת הלב שלה היא שפת העם. ומצד שני יש לה דרישות וגם טענות לגבי מקומן של נשים אל מול התורה הלאומית.
“כי גם בימי הדרור והחופש האלה, לא תדענה בנות יעקב משפטי הדרור” – כותבת טויבה סג”ל ומאשימה את הדור שלה, במאה התשע עשרה, כי אפילו בימים של השכלה ושחרור לא נותנים לנשים העבריות להיות שותפות במשפטי וחוקי ישראל כמו גם בימים ההם של מתן תורה. היא אפילו מתייחסת באופן כמעט ישיר אל הרגע של מתן תורה בכך שהיא קוראת לנשים “בנות יעקב”. גם היום בנות יעקב לא עומדות תחת הר סיני יחד עם הגברים.
יתכן שיש בניכם שקוראים מילים אלה וחושבים – “זמן מלחמה זה לא זמן לפמיניזם, זה לא זמן למאבקים פנימיים”. אני מודה שגם בראשי עברו מחשבות כאלה. אבל פרשת השבוע, ישיבות הקבינט מילותיה של טויבה סג”ל מזכירות לי שתמיד זה זמן לשוויון.
לא צריך לחכות לשוויון רק בעיתות שלום. צריך לדרוש אותו כל הזמן.
טויבה סג”ל מסיימת את המאמר שלה במילים קשות. וכותבת “הלוא יתן הקורא אמון לדברי, אם אומר כי חטאת האנשים האלה גדלה מהורג נפש, כי בידיהם יהרסו וימיתו את חושינו וכישרונותינו”.
אם נשים לא יכולות להשתמש בכוחותיהם בצורה שווה, הדבר מוביל להרס הכישרונות שלהם. ובכך, לא רק להפסד אישי, אלא להפסד של החברה כולה.
המילים – “אל תיגשו את אישה” המופיעות בפרשת השבוע בהתכוננות לרגע הדרמטי ביותר בחיי העם צריכות להיות לנו כנורת אזהרה. לגרום לנו לשים לב מתי ואיפה מרחיקים נשים. באיזה רגעי הכרעה נשים נעדרות. ולדאוג, ולוודא שבכל רגע, קטן או גדול, נקפיד על שוויון. לא רק למען נשים, למען החברה כולה, למען העולם כולו.
הלוואי שנצליח.
