פרשת “מטות”
“בלילה ההוא כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים – החלטתי בליבי, כמעט נדרתי נדר – להקדיש ערב-ערב רגע אחד, רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח...” – זלדה
כילדה, מעולם לא נדרתי. אפילו לא פגשתי את המילה הזו – נדר.
הסלנג אשר היה נפוץ אצלנו בחבורה היה להישבע (“מה, זה באמת מה שקרה? תישבעי…” “נשבעת!”…) עבורי, ועבור רבים ורבות מדורי, המילה נדר איננה קיימת בשפה היום-יומית ואם היא במקרה עולה היא מזכירה את ציוויו של שלונסקי – “לזכור ודבר לא לשכוח”.[1]
[1] קישור לשיר “הנדר” של אברהם שלונסקי
המילה נדר ומשמעותה.
נתקלתי במושג נדר פעם ראשונה דרך חברה שאצלה המילה המשמעותית והחזקה אשר הבטיחה שאכן הסיפור אותו היא מספרת התקיים היא המילה “נודרת”. המחשבות על נדר ושבועה התעוררו שוב דווקא בטירונות כאשר חיילות מהמחלקה שלי לא נשבעו בטקס ההשבעה. אני חושבת שהזיכרון של הסיטואציה נחקק בראשי דווקא בגלל שזו היתה מילה אשר המטען הרגשי – חברתי שלה היה כל כך רחוק ממני, שלא לומר אפילו זר. עבורי המילה “נשבעת” היתה שחוקה ורגילה, אבל חיילות אחרות העדיפו להימנע ממנה.
החוויה הזו עוררה אותי למחשבה על המשמעות והמטען של כל מילה. תמיד השתדלתי לא לומר דברים לחינם. אך כאן המצב היה כל כך משמעותי שהוא גרם לי אף יותר להרהר במשמעות של המילים שאני אומרת, גם אם הן שגורות בפי.
ואכן ההתייחסות לנדר בתרבות היהודית היא להתחייבות שאדם או אישה נטלו על עצמם, כפי שמופיע בספר במדבר: ”אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.” (ספר במדבר, פרק ל‘, פסוק ג)
אז למה נדר ולא שבועה? זה נכון שיש דמיון בין השניים, אך למעשה יש לא מעט שוני כאשר איש או אישה בנדרם אוסרים על עצמם דבר מה. ואילו בשבועה אפשר גם לחייב עצמם לעשיה מסוימת.
איסורים עצמיים.
אם כך, מה אנו אוסרות או אוסרים על עצמנו? האם נדירת נדר הינה רק בשעת משבר, או קידוש הנאמרת אולי כחלק מטקס או שמא בכלל מדובר בהתחייבות יום-יומית המעצבת את הדרך בה היינו רוצים ורוצות להתנהל בעולם? מתי מדובר בקשר בין אדם או אישה לכוח עליון ומתי במשאלת לב לגבי איזו אישה או אדם הייתי רוצה להיות?
“…נדמה שאין לך דבר קל מזה, פשוט מזה, בכל זאת לא קיימתי את שבועתי לי. מדוע?…” – זלדה
בפרשה שלנו נדרי האיש ונדרי האישה אינם שווים. אם אישה נודרת נדר, מי שאמור לקיים אותו זה דווקא בעלה או אבא שלה. אין לה מעמד מספיק גבוה שמאפשר לה לנדור. מעבר לצד המקטין את האישה בפרשה זו (שכן רק עליו אפשר וראוי שנעסוק, נכתוב ואף נבטלו) אבחר הפעם לשים במרכז את המילה “התרה”.
למילה התרה בהקשר זה יש גוון מאוד מעניין, ראשית כי היא מזכירה התרה של קשר ושנית, כי היא טומנת בחובה את ההיתר (מלשון מותר).
מה גורם לנו להתיר קשר? האם ההבנה שהיינו קשים וקשות מידי עם עצמינו? האם נסיבות חיינו השתנו? ואם נדר הינו איסור, מה השתנה הלילה הזה שמאפשר את ההתרה? למה פתאום מותר אחרי שאסרתי זאת על עצמי? האם כניעה לרגע של כמיהה למתוק הינו התרה של איסור או חלק מאותו משא ומתן מתמיד פנימי על ההתנהלות שלנו בעולם?
אם נעשה רגע הפרדה בין נדר יום יומי לבין נדר מכונן, המגדיר דפוס מחשבה ופעולה, נבין שעל מנת להתיר נדרים עלינו לעשות תהליך, להגיע למסקנות מבוססות ולהמשיך להתפתח בהתאם. לא מדובר בחשקים או בהחלטה רגעית אלא בתהליכי עומק, בהם אנו בוחרים מי אנו רוצים להיות. בנדירת נדר ובהתרתו, כן, גם אנחנו, הנשים נשואות, יכולות לנהל תהליכים כאלו ושלא כמו בפרשה, כפי שאני קוראת אותה, איננו צריכות שיתירו את הנדרים עבורנו.
ראשי המטות.
משה פונה בפרשה אל ראשי המטות, הרי הם מנהיגי השבטים, ומפציר בהם לעמוד בנדריהם, שכן עצם היותם בראש המטות משמע שיש לנדרים שלהם משמעות רחבה ועמוקה יותר- מעצם הדוגמא האישית וכן- מעצם כך שהם ובחירותיהם מייצגים גם אחרים.
האם “ראשי המטות” שלנו היום יעמדו במבחן זה של משה? אולי זו שאלה רטורית, אך ברור שאנו מצפים ומצפות ממנהיגנו ומנהיגותינו, אלו של המדינה ואלו המובילים והמובילות אותנו בקהילות, במקומות העבודה וכו’, לעמוד בנדרים שלהם.
גם כאשר זמנים משתנים עליהם ועליהן להמשיך את השיח, את התהליך, את הרצף החינוכי או את התכנית השנתית. להתאימה למציאות המשתנה ולנגד עיניהם ועיניהן לחשוב עלינו ולייצג אותנו.
אילו נדרים? יתכן שמדובר בקוד אתי, בתנאי העסקה של עובדים, בראייה של אדם באשר הוא אדם ועוד.
ומי יתיר את הנדרים הללו, ממעלה שנייה, שחשיבותם עולה על נדר של אדם מן השורה?
לא על המנהיגים להתיר את נדריהם בעצמם, אלא על הציבור שלהם, שכן ראש מטה, הינו שליח ציבור, ומהו ללא הציבור שלו ואמונו?
שבת שלום !
כתבה: הדר בר נס, פיתוח סגלי הוראה
