אימי אפתה לי את כל העולם –
פרשת אמור
רן אורון
בית הורי בעומר. מדי ערב שבת הייתה סבתי מדליקה נרות שבת על עגלת התה שעמדה בין המטבח לפינת האוכל. מבושמת. שערה הלבן מסורק לאחור. קירבה כפות ידיה, כיסתה פניה. עצמה עיניה ובירכה. שָׁקַט הבית. הקשיב.
פרשת אמור מתארת לראשונה בתורה את לוח השנה של חגי ישראל. ראשונה ומעגנת את לוח השנה היא השבת. לאחריה מופיעים שאר החגים: פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. לאחר דיני השבת והמועדים מתארת הפרשה את אור התמיד, מצוות הדלקת נרות שבת ואת לחם הפנים.
לחם הפנים היה לחם הכוהנים במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. הלחם הורכב משתים עשרה חלות שנאפו בזוגות. החלות הוצבו על השולחן במשכן בשני סדרים, שש חלות בכל סדר. בין החלות הונחו קני זהב ״לתת לרוח לעבור ביניהן״. מוטות תמכו אותו מסביב. בדרך פלא נשאר לחם הפנים טרי וחם במשך שבוע שלם. מדי שבת ניתן הלחם כמנחה לכוהנים ולחם חדש הוכנס במקומו למשכן. לחם הפנים נקרא כך בשל צדדיו- ״פניו״ – הרבים ומכיוון שהונח על שלחן זהב בלב המשכן. ״שולחן לחם הפנים״ מספר ספר הזוהר ״מקומו במשכן פנימה. על שולחן זה שרויה הברכה העליונה, וממנו יוצאת הברכה והמזון לכל העולם.״
רבי חנינא תיאר את צורתו של לחם הפנים ״כמין תיבה פרוצה״, ורבי יוחנן סבר שהיה ״כמין ספינה רוקדת״. רש״י פירש ״תיבה פרוצה״ כקופסא פתוחה ואת ״הספינה הרוקדת״ כסירה מתנדנדת שבסיסה הצר במים והיא מתרחבת ועולה. את לחם הפנים צייר רש״י בצורת האות V. ציורו הזכיר לי את כפות ידיה של סבתי המברכת.
ידיה, פלא הלחם הטרי תמיד, מיקומו בלב המשכן, מנחת השבת לכוהנים וצמידותו בפסוק לאור התמיד נשאוני לערב שבת. לנרות, לחלה ולמלח. לברכה.
האישה, כותב הרב עדין שטיינזלץ בספרו ״שלוש עשרה עלי השושנה״ היא ה״כוהנת״ שביכולתה להפוך את הבית בערב שבת למקדש. הברכה, הנרות, השולחן, החלה והמלח הם הכלים הניתנים בידה להפיכתו של הבית למקום מקודש. בזכותה כלי הבית הנוטלים חלק ומאכילים את המשפחה ביום יום הופכים בערב שבת לעזרים רוחניים המעניקים לו את רגעי הקדושה. באותם רגעים נכנסת לתוכו השכינה ושורה בו.
על מקומה של האישה כותב גם יהודה עמיחי; “אימי אפתה לי את כל העולם בעוגות מתוקות״ הוא נזכר. לחם הפנים, סמל השפע במשכן, הוא בירכת השפע, האושר והעושר של האישה לבני הבית לשבוע העתיד לבוא. ״והגעגועים סגורים בי כבועות אויר בכיכר לחם״ הוא מגלה את ליבו. סוד הלחם הטרי והחם תמיד הן מילות ליבה של האישה המברכת ומבקשת חסד וברכה לביתה ועולמה. מתיקות העוגות הוא טעם אהבתה.
את המסע המופלא אותו עשה לחם הפנים לאורך אלפי שנים מלב המשכן אל מרכזו של כל בית בישראל מתאר אברהם חלפי בשירו ״שעת הירח הטוב״. ״מוטל הירח כחצי כיכר לחם״ הוא כותב, מוציא את הלחם מתוך המשכן, מעניק אותו לעולם; ״רקיע ערוך לסעודה./ נשמת העולם על שלווה מברכת/ ועל אור כוכבים/ בכל מאודה״. אז, לאחר שהפך את לחם הפלא לנחלת הכלל, הוא מחלק אותו בנדיבות לכולנו, לכל בית, מחבר אותנו כעם; “עת כל בני-אדם יערכו למרגוע/ וללחם פלאים בדלות ערביהם./ ובברכם על הפת ,לא יוכלו עוד לשכוח/ את לחם האור המנחם.״
שעת ערביים. העיניים העצומות רואות פנימה. הידיים, נוגעות לא נוגעות בפנים. אור הנרות מרצד בטבורו של הבית. שלווה. תיקווה. העולם מקשיב
שבת שלום
