פרשת השבוע היא השלישית בספר דברים. משה ממשיך את נאומו הגדול – הוא סוקר את מאורעות היציאה ממצרים, מעמד מתן תורה וחטא העגל. הוא גם מספר על העתיד לבוא ועל הארץ הטובה: ארץ חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון, ארץ זית, שמן ודבש. זאת הארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ומהרריה תחצוב נחושת.
הפרשה היא מאד דידקטית – יש בה תיאור של חטאים וניסים, של התרוממות רוח ומתן תורה, ושל שפל מוסרי בחטא עגל הזהב. אנחנו מזהים כאן משוואה, שהשורש “עקב” מסמן אותה. ״והיה עקב תשמעון״: כלומר אם תשמעו בקולי ותעשו את מצוותי – יהיה טוב… והיה ולא תלכו בדרכי ותחטאו ותעשו את הרע – יהיה רע ומר! זוהי תפיסת הגמול המקראית המצויה של שכר ועונש. מאד ברורה, חדה, מאיימת ומפחידה.
אבל יש כאן עוד מימד של ה”אלוהים” כפי שנחשף לנו בנאומו של משה:
וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.
לא רק יראה ופחד. אלא גם אהבה. צריך לאהוב את האלוהים בכל לבבך ובכל נפשך. וזה כבר מימד אחר של קשר שאין בו יחסים של ׳תן וקח׳. כלומר, הוא לא תועלתני. והוא גם לא מפחיד ודורש וקנאי. אהבה ודבקות – ללכת בכל דרכיו. ומה הכוונה בדבקות?
כִּי, ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.
כאן יש עוד מימד מדהים בעיני, לגישה המוסרית במקרא. זו לא יראה או אהבה: זו דבקות. והדבקות היא המסמל של הטוב והמוסרי. כאן האל הוא לא מחולל ניסים, הוא אינו אל קנאי ונוקם. האל הוא מוסרי! ממי יקח אלוהים שוחד? וכיצד הוא יכול לשאת פנים? ממתי האל נותן לגר לחם, וכיצד בדיוק הוא גוזר משפט אלמנה?
האל כאן הוא אידאל של טוב. אל שהוא מצפן מוסרי. אלו לא האלילים הגחמניים והמניפולטיביים של יוון העתיקה, וגם אין פה זכר לאלי השאול ולכישופי המאגיה השחורה המצרית. יש כאן רעיון מופשט שדורש טוב מעצמו ומהאדם. המקרא בורא את האלוהים כיישות מוסרית ודורש מן האדם לדבוק בו, לחקות אותו ולהתקדש.
אבל מה הכוונה בלהתקדש? פשוט להיות אדם מוסרי. אל תיקחו שוחד ותנו לגר לחם – זה מה שאלוהים עושה. זהו רעיון עמוק ועתיק מאד. ויש לו גם ביטוי בספר תהילים, ספר של שירה עתיקה ומקורית מאד:
מִי-יַעֲלֶה בְהַר ה׳; וּמִי-יָקוּם, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ.
נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב:
אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי; וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.
אז מה למדנו מהפרשה היום? שאהבה ודבקות משמען מוסריות. ושרעיון הקדושה הישראלי הוא אידאל הטוב ההיולי במובנו העמוק ביותר. היו מוסריים והתקדשו. שבת שלום.
ערן ברוך הוא מנכ״ל בינ״ה – התנועה ליהדות חברתית
