אם הייתה היום צרעת
פרשת בהעלותך
בפרשת בהעלותך מופיע סיפורה של מרים הנביאה. ובעצם, זה לא הסיפור שלה לבד. זה סיפור על שלושת האחים, על אהרון, מרים ומשה ועל היחסים המורכבים אבל גם החזקים בניהם.
הסיפור מתחיל כשמרים ואהרון מדברים על משה. “וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח”. מרים ואהרון עומדים ומדברים על משה. הוא אינו נוכח בשיחה. ומתוך הסיטואציה ברור לכולם שהמילים שנאמרות שם אינן דווקא מילים טובות. יש שם ביקורת, אולי אפילו כעס על משה ועל הבחירות שלו.
הפרשנים מתלבטים בשאלה על מה בדיוק דיברו מרים ואהרון, ורש”י מסביר שמרים ביקרה את העובדה שמשה גירש את אשתו. שמאז שאלוהים דיבר איתו פנים בפנים הוא כנראה התרחק מיחסים בין אישיים בעולם הזה והוא כבר לא חי עם אשתו. “האשה הכושית אשר לקח”.
אלוהים מאד כועס על השיחה בין שני האחים וגם נוזף ומעניש את מרים. הוא לא אוהב את הפקפוק הזה שהם מטילים במשה, את התעוזה של מרים לבקר את בחירותיו.
אבל האמת היא, שהביקורת הזו היא דבר מאד הגיוני בין אחים, כששניים מתוכם מרכלים על אחד ומדברים עליו, דואגים לו, מבקרים את המעשים שלו, חושבים איך הוא צריך להתנהג אחרת. אחים, זו קרבה מיוחדת, זו קרבה שיש בה היכרות מוקדמת, עוד לפני שבחרנו בני ובנות זוג, עוד לפני שהתבגרנו, עוד לפני שבחרנו את דרכנו וייעודנו בעולם.
אני, מתחילה כל בוקר בשיחה ארוכה עם אחותי, בשעה ששתינו נמצאות באוטו בדרך לעבוד אנחנו מדברות על הכל, על העבודה, על הילדים, על בני הזוג שלנו אבל השיחות הכי סוערות הן כשאנחנו מדברות שיחות בתוך המשפחה. על אחים ואחיות.
אם היתה היום צרעת כמו בימי המקרא, היינו כנראה מבלות שתינו את רוב הזמן מחוץ למחנה, מצורעות, אבל מצד שני אולי דווקא שם היינו פותחות אוהל מיוחד לשיחות שאלוהים לא מאפשר לשוחח.
בספר – קיצור תולדות האנושות, מתייחס יובל נוח הררי לרכילות ומסביר כי מותר האדם מן הבהמה הוא רכילות. כלומר, מה שמבדיל אותנו כייצורים אנושיים הוא העובדה שאנחנו יכולים לרכל. כן, דווקא לרכל. הרכילות, לטענתו, היא כלי לשרוד ולהתמצא, מאחר שהיא מאפשרת העברת מידע. אבל הרכילות משמשת לא רק ככלי הישרדותי, אלא גם ככלי למעקב אחר התנהגויות חברתיות וככה היא מייצרת מוסכמות חברתיות ותורמת לקידום האנושות. גם הפסיכולוג רוב ווילר מסביר שלרכילות יש תפקיד חשוב בשמירה על הסדר החברתי, הרכילות לטענתו דווקא לא נובעת מייצר חטטנות, אלא משמשת את הצורך שלנו למנוע ניצול בחברה. מראהו של אדם הנוהג באופן לא מוסרי יוצר אצלנו מתחים. הרצון להזהיר אחר מפני התנהגותו השלילית, וכך גם לשחרר את המתח שנוצר אצלנו, הוא מה שמעורר את השיחות שאנחנו קוראים להם רכילות.
מרים דיברה על משה כי אכפת לה ממנו, כי היא אחותו הגדולה, זו ששמרה עליו גם כשהיה מונח בתיבת גומא על שפת היאור. וקשה לה לראות איך הוא הורס את חיי הזוגיות שלו בשביל לשוחח עם אלוהים.
מרים, פעם אחר פעם, מעיזה להשמיע קול אחר, קול שמנוגד למה שכולם חושבים או לתפיסתו של מי שכולם תופסים כנביא ומנהיג, אחיה הקטן. היא יכולה להגיד שהוא טועה ולסמן איך היא חושבת שהנורמות החברתיות צריכות להיראות.
ואולי, הרכילות היא גם כלי שהיה בשימוש פעיל בעיקר אצל נשים שלא היו יכולות לקבל את ההחלטות או להנהיג אבל תמיד ניסו והתאמצו לשנות את הלך הרוח והדעה מאחורי הקלעים. אני רוצה להציע שהאיסור הנורא כל כך על לשון הרע ורכילות נובע בסך הכל מהרצון והצורך של הפטריארכיה לשלוט בסדר היום הציבורי. ומרים היתה המורדת הראשונה שהעזה למרוד בסדר המוסכם הזה.
מרים אמנם נענשת, היא חולה בצרעת ומוצאת לשבוע ימים מחוץ למחנה. אבל משה מתפלל עליה את אחת התפילות היפות – אל נא רפא נא לה – והעם לא מסכים להמשיך במסע עד שמרים ל תשוב. וככה, משה והעם ביחד מחזירים אותה פנימה.
הפסוקים מספרים “וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם” ומזכירים לנו שיש לנו כוח כעם. כוח שלא מצוי בידי ההנהגה. הכוח לדבר, לרכל, לפעול וגם לסרב לנוע, לסרב להתקדם הלאה, עד שכל מי שצריך לחזור הביתה ישוב אלינו לכאן. עד שהמחנה שלנו יהיה שלם ומלא. ובתקווה שבקרוב, כולם וכולן ישובו הביתה.
שבת שלום.
