מה ניתן ללמוד מפרשת ‘תזריע’ על ההתנהגות המצופה מחייל בחברון?
רבים כתבו על הקשר שבין פרשת ׳שמיני׳, אותה קראנו בשבוע שעבר, ופרשת ‘תזריע’ בה נהרהר היום. לטובת מי מאיתנו שאיבד את קשב הריכוז שלהם בסבך ה”מרתק” של ספר ויקרא, נשאל תחילה מהו טיבן של פרשיות אלו.
הפרשה הראשונה מסתיימת ברשימה די ארוכה וקצת לקונית של חיות האסורות והמותרות למאכל אדם. לא אפרט כאן את מלוא הרשימה, אך די כי אומר שבפסוקים אלו נגמרה האפשרות של אחיי הדתיים לאכול שרצי מים או להנות מכריך עטלף פיקנטי.
פרשת ‘תזריע’ פותחת ישירות בעיסוק נרחב בטהרה וטומאה של בני אדם – החל משלב הלידה, דרך טומאת עור, צרעת ונגעים למיניהם. גם פירוט זה אינו מעניין במיוחד לעומת החלקים העלילתיים אשר הפכו את התנ”ך לרב המכר הגדול בכל הזמנים. אך, אם נתמיד ונקרא את ההנחיות הברורות (לעיתים ברורות כל כך שצריך להסיט את העיניים), נוכל ללמוד באופן ברור כיצד אדם נטמא וכיצד הוא מיטהר.
חז״ל קבעו שהנגעים והצרעת מקורם בלשון הרע. ״אמר ריש לקיש מאי דכתיב ״זאת תהיה תורת המצורע״(ויקרא י״ד, ב׳)? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע״. מדרש עתיק זה הוביל את הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, להסביר את הסמיכות בין הפרשיות באופן הבא: כמו שהאדם נזהר שמה שנכנסלפיו יהיה הכל בתכלית הכשרות, כן צריך האדם להזהר על מה שהוא מוציאמתוך פיו.
רבנים ומחנכים רבים כבר התלוננו בעבר שלעיתים אותו קפדן בדיני כשרות, הוא דווקא זה החוטא בלשון הרע ובדיבור הנגוע, אשר עונשו צרעת.
כראש מכינה קדם צבאית, המכשירה נערים ונערות לקראת שירותן הצבאי, אני מבקש להביא בשורות הבאות פרשנות נוספת המסבירה את סמיכות הפרשיות ונוגעת להבדל הבולט ביניהן.
מעיון בסוף פרשת ‘שמיני’ ניתן ללמוד כי חיה טמאה היא טמאה, ואין זה קשור כלל לאופי הפרטי שלה. ינשוף חכם הוא טמא לא פחות ולא יותר מינשוף טיפש. פרה, לא משנה כמה מעצבנת, טיפשה או רשעה, אינה משנה סטטוס והופכת לטמאה ואסורה למאכל. בן אדם, כפי שנראה בפשרת ‘תזריע’ נע כל חייו על הציר שבין טמא לטהור. ומה מעביר אותו מטהרה לטומאה ובחזרה? המעשים שלו.
בשיח הציבורי אנו עוסקים בשבועיים האחרונים בחקירת הירי בחברון ובמעשיו של חייל, בכשרותם של המעשים ובטומאתם. כחייל בסדיר שירתתי כחצי שנה בעיר חברון בשלהי האינתיפאדה השניה במציאות ושיגרה מתעתעת ושוחקת ששילבה שמירות, שעמום ופיגועים. אומנם מים רבים זרמו בנהר בעשור האחרון, אך משיחותיי עם בוגרות ובוגרי המכינה נשמע כי בחצי השנה האחרונה חיילות וחיילי צה”ל מתמודדים עם מציאות הולכת ומקצינה.
כשאני נזכר בהתמודדות היומיומית עם המציאות השוחקת, אני מבין כי היא זימנה לי את הזכות וחובה לבחור את מעשיי, לעמוד מאחוריהם, להתבייש או להתגאות בהם. בעיניי, זהו בדיוק ׳מותר האדם מן הבהמה׳.
אנחנו לא סך האינסטינקטים היצריים ההישרדותיים והחייתיים שלנו. כבני אדם ובנות חווה, אנו זכאים ומוכרחים לדרוש מעצמנו יותר. בדיוק לשם כך קיים “נוהל פתיחה באש”. אילו היינו פועלים על סמך אינסטיקנט הישרדותי גרידא, לא היה מקום לנהלים ופקודות, קל וחומר שלא למוסר ומצפון אשר מנחים אותנו בבחירת המעשים שלנו ובלקחית אחריות על תוצאותיהם.
הקראתי השבוע באוזני תלמידותיי ותלמידיי במכינה את איגרת הרמטכ”ל לחיילי צה״ל, בה התחייב לעמוד לימינם של החיילים. התחייבתי בפני חניכיי וחניכותיי שגם אנחנו ניתן להם גיבוי מלא בצאתם לשליחות הביטחונית, אם ישגו בלהט הקרב.
אך כפי שהצהיר הרמטכ”ל, נאמר גם אנחנו כי אל לנו להפוך גיבוי זה לביטול הדרישה מהם כבני אדם. הדרישה לתת לנהלי הצבא, למוסר, למצפון ולאנושיות שלהם להנחות אותם בתוך המציאות המורכבת אליה הם נכנסים.
יובל לינדן הוא ראש המכינה הקדם צבאית למנהיגות ע״ש אריה (לובה) אליאב.
