אפשר גם אחרת – סוכות || אילה דקל
בחג הסוכות נקרא בתורה את הציווי לצאת מן הבית אל הסוכה, מהקבוע לארעי.
סוכות הוא חג שמזכיר לנו לצאת מעצמנו ולנסות משהו חדש.
בסוכות אנחנו נדרשים לצאת מהבית שלנו ולעבור אל הסוכה. לעזוב את אזור הנוחות, את בית הקבע, את מה שאנחנו רגילים ולצאת למחוזות חדשים. להתנסות בלא מוכר, בלא ידוע.
הסיבה שאנחנו נדרשים לצאת לסוכה נעוצה בימים בהם יצאו בני ישראל ממצרים וישבו בסוכות כפי שקוראים בתורה ביום הראשון של סוכות –
“לְמַ֘עַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם”.
בני ישראל התבקשו לצאת ממצרים והיה להם קשה לעזוב. לא היה טוב להיות עבדים במצרים, אבל זה מה שהם הכירו. ואת המוכר קשה לעזוב ולצאת לדרך חדשה.
סוכות הוא חג הביטחון. החג שבו אנחנו נדרשים לסמוך על עצמנו ועל העולם ולהאמין שנוכל להסתדר גם אם נצא מארבע קירות הבית. החג שמסמל את הרגע שבו נדרשו בני ישראל לעזוב את מצרים ולצאת אל המדבר. הם לא ידעו מה יפגשו שם. הם לא ידעו מה יקרה שם. הם היו צריכים לסמוך על עצמם ולהאמין שאפשר אחרת.
השנה, סוכות קורא לנו להשתחרר. בסוכה אפשר לשמוע גם קולות אחרים, לפגוש את המרחב הישראלי. לצאת מדלת אמותיי ולהעז להיפגש ולשמוע קולות שונים.
התמונות שהגיעו מכיכר דיזינגוף ביום הכיפורים עוררו הרבה עצב בלבבות של כולנו. איך הגענו כחברה ישראלית למצב בו המחלוקות שבנינו נכנסות גם אל היום הכי קדוש בשנה.
איך הגענו למצב שבו במקום לבקש סליחה ומחילה זה מזה בערב יום הכיפורים, אנחנו רואים מראות של אלימות גואה. של כעס ושל שנאה.
והשאלה הגדולה שמהדהדת בחלל האוויר היא איך יוצאים מהפלונטר הזה. איך אפשר להחזיר את החיבור בין המגזרים בעם. איך אפשר להנמיך את להבות המחלוקת.
אני חושבת שהפתרון טמון בהקשבה עמוקה. ביכולת להעריך ולקבל ולהכיל את הדעה ששונה משלי. אבל הדבר הזה יכול להתאפשר אך ורק כאשר יש שוויון, כאשר צד אחד לא כופה על הצד השני את דעתו.
בערב יום כיפור, ממש בזמן שפרצה המחלוקת בדיזינגוף, הגיעו מאות נשים וגברים להתפלל איתנו בדרום תל אביב בישיבה החילונית של בינ”ה.
“תראו אותנו” אמרתי רגע לפני שהתחלנו את תפילת ‘כל נדרי’ – “אנחנו שלושה שליחי ציבור, שני גברים ואישה אחת. כל אחד מאיתנו עבר דרך משמעותית כדי לשבת כאן.
אף אחד מאיתנו לא היה יכול להוביל את תפילת יום כיפור בקהילה שבה גדל. אבל כאן, יש מקום לכולם. גם לנו, וגם לכם”.
ככה נכנסנו לכיפור.
התפללנו יחד בנוסח מיוחד שיש בו שילוב של ישן וחדש, של יהודי וישראלי, של מזרח ומערב. ומתנגנים בו אדון הסליחות לצד סליחות של לאה גודלברג ושירת עננו לצד הללויה של לאונרד כהן.
והרגע הכי מיוחד בעיני, התרחש בתפילת נעילה, בזמן ברכת הכהנים. המנהג אצלנו הוא שכל אחד וכל אחת שמים את ידם על ראשו של מי שעומד לידם ומברכים אותו. כי לכל אחד וכל אחת מאיתנו יש את הכוח לברך ולהתברך.
ועמדנו ככה כולנו יחד, שלובים זה בזה. נשים ואנשים, צעירים ומבוגרים, צמים ושאינם צמים, עם כיפה או בלעדיה, אחוזים בשרשרת אנושית מרגשת. יחד, שרנו את המילים העתיקות של ברכת כהנים.
בדיוק את אותן מילים שאמרו הסבים והסבתות שלנו וכל הדורות שלפניהם.
ואת הרגע הזה אני רוצה לאסוף מיום כיפור ולהזכיר לעצמי ולכולנו – אפשר גם אחרת.
הלוואי שנצליח להשתחרר, לשמוע, לפגוש, ולהעז.
“דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב” – נעמי שמר
