פרשת “בשלח”
ארבע תגובות ועוד שתיים למצב של חוסר אונים – פרשת בשלח
בפרשת השבוע שלנו אנחנו פוגשים את עם ישראל הנס ממצרים באחד הרגעים הדרמטיים והמפורסמים ביותר לא רק בתרבות היהודית אלא בתרבות האנושית כולה:
העם נמצא במבוי סתום – מאחוריו, המחנה המצרי הרודף אותו. ולפניו, מחסום טבעי ובלתי עביר – ים סוף.
המדרש מתאר זאת כיונה הבורחת מפני הנץ ומנסה להסתתר בחגווי הסלע אך שם מחכה לה הנחש – אם תיכנס יכישה הנחש, ואם תיסוג יתפסה הנשר.
נדמה לי שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להזדהות עם התחושה הזאת- לפעמים אדם מגיע למצב שבו הוא לא רואה מוצא ובכל כיוון שהוא חושב ללכת בו, מופיע איום חדש . זוהי תחושה קשה מאד – של אין מוצא וחוסר אונים , כל אדם או קבוצה מגיבים אחרת במצבים כאלה, וכך מתאר לנו המדרש ארבע תגובות שונות של העם למצב אליו נקלעו:
ארבע תגובות שונות של העם למצב אליו נקלעו:
כיתה אחת אמרה: ניפול לים- אין לנו שום סיכוי לצאת מהבור אליו נפלנו , אין תקווה ומוטב להשלים עם האבדון.
כיתה שניה אמרה – נחזור למצריים- אמנם היינו עבדים חסרי זכויות אבל המקום מוכר ובוודאי עדיף על פני המבוי הסתום הזה וחוסר הודאות אשר טומן בחובו העתיד
כיתה שלישית אמרה- נעשה מלחמה- אמנם אנחנו יונה והם נץ , אנחנו עם עבדים חסר כל והם צבא של אומה גדולה ועשירה , אך בכל זאת מה יש לנו להפסיד? נילחם עד טיפת דמינו האחרונה
והרביעית אמרה – נצווח כנגדן- מה נשאר לנו לעשות במצב הזה? לצרוח בכל הכח ולהתפלל שמישהו יושיע אותנו.
המדרש מזמין אותנו להתבונן בראי ולשאול את עצמינו כיצד אנו מגיבים במצב של חוסר אונים? האם בייאוש קיומי כמו הקופצים למים? האם בוויתור על שאיפותינו או חירותינו כמו המבקשים לשוב מצרימה? האם בניסיון חסר סיכוי להילחם בכוחות גדולים מאיתנו ? כמו העושים מלחמה או האם בצרחות ובצעקות על מר גורלנו כמו הצווחים?
אך המדרש מלמד אותנו דבר לא פחות חשוב על תפקידו של המנהיג ברגעים הללו,
בפרשה אומר משה: אַל־תִּירָ֒אוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יְהֹוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן׃
בנאום הקצר הזה פונה משה לכל אחת מהכתות ומדבר אליה מתוך הקשבה לחשש הייחודי לה.
למיואשים– התיצבו וראו את ישועת ה
לרוצים לשוב מצריימה– לא תוסיפו לראתם עד עולם
לששים אלי קרב- ה’ ילחם לכם
לצווחים- ואתם תחרישון
המדרש הזה בעיני הוא שיעור אדיר במנהיגות – היכולת להנהיג אנשים נובעת בראש ובראשונה מהיכולת להקשיב להם , להבין ולהזדהות עם הייחודיות של כל קול ועמדה ולדעת לגשת לכל אחד בדרך המיוחדת אליו. דבר זה נכון תמיד ובוודאי נכון ברגעי משבר , חרדה וחוסר אונים.
ולסיום אני מבקש להציע עוד שני מבטים אפשריים שמציעים לנו המדרשים הרבים הקשורים בפרשתינו:
האחד הוא נחשון בן עמינדב אשר ראה אפשרות נוספת שאף אחד אחר לא חשב עליה- בזמן שכולם ראו בים סוף איום הוא ראה בו הזדמנות והאמין באפשרות לעבור בו בחריבה . נחשון מלמד אותנו שברגעי משבר גדולים לפעמים אין ברירה אלא לנתק את הרגליים מהקרקע המוכרת ולזנק בצורה “נחשונית” אל הלא נודע ולהבין שבמציאות החדשה צריך לחשוב אחרת.
והשנייה היא מרים- שמיד לאחר חציית הים יוצאת בחולות ונגינה עם הנשים ובידה תוף. וככה אנו מגלים שבעצם, בכל האירוע הדרמטי הזה היא דאגה לסחוב את התוף . ומתוך כך אנו מבינים שאולי היא לא ידעה כיצד כל העניין יגמר אך לאורך כל הדרך היא האמינה שיבוא הרגע בו נזדקק לתוף כי תרצה לצאת בתופים ובמחולות ולשמוח על כך שיצאנו מהמבוי סתום הנורא הזה.
זהו קול חשוב שיהיה בכל קבוצה במשבר וגם בתוכינו – קולה של מרים שגם ברגעים הקשים ביותר יודעת שבסוף יהיה בסדר!
שבת שלום.
