אתגר לליברלים – פרשת ‘כי תצא’
ניר פנסו
פרשת ‘כי תצא’ מהווה אתגר לקוראות וקוראים ליברליים (חילונים, מסורתיים או דתיים) משום השילוב בין מצוות ראויות המתכתבות עם ערכים ותורות מוסר ליברליות וחופשיות לבין מצוות שוביניסטיות ומקוממות. אז לפני שנחליט אם לאמץ כל מילה (כתורת משה מסיני) או לא נעז להתקרב בכלל (כדרכה של החילוניות הנמנעת), ננסה למצוא שביל ביניים המבוסס כל כולו על הבחירה החופשית.
תרי”ג מצוות ירדו על העולם, 74 מהן לקחה פרשת ‘כי תצא’. בגדול מדובר באוסף של מצוות שמובאות ממשה לעמו, כחלק מנאום הפרידה שלו, אם תרצו, זהו החלק הארי מ”ספר ההפעלה” של עם ישראל. המצוות נוגעות במגוון תחומי החיים. המחקר מתארך את כתיבת ספר דברים למאה ה-7 לפנה”ס, ועולם הערכים המוצג בו תואם את התקופה בה נכתב. מה עושים עם שבויה יפת מראה שהופכת להיות אשתו של השובה? מהן זכויותיו הטבעיות של עובד? מה אחריות המשכיר כלפי השוכר בנושאי בטיחות הנכס? ומהו הציווי האוסר את בואם של העמונים והמואבים בקהל ה’? בקיצור, אוסף לא קשור של מצוות, חלקן מביך, לא רלוונטי ואף מכעיס, וחלקן ראוי ועכשווי שיכולות להוות בסיס לכמה מחוקי היסוד ברבות מהדמוקרטיות הליברליות בעולם.
מקבץ נאה של מצוות עוסק במה שניתן לכנות מצוות טריוויאליות. אלו מצוות היום-יום שנראות לנו היום כברורות מאיליהן, למשל: כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ (דברים, כב’ ח’). לכאורה, בסיסי: אם אתה בונה בית חדש ועליך להתקין מעקה לגג כדי שלא יפלו ממנו, אבל יש כאן אמירה כללית חשובה על האחריות ההדדית שיש לאנשים אחד כלפי השנייה, וזה כמובן לא מתמצה רק בגגות ומעקות, אלא ממשיך, אם תרצו, באיסור לסמס בנהיגה, בחובה להגיש עזרה לפצוע, ובכלל למחויבות שיש לכל אדם כלפי כל אדם אחר. קובץ המצוות הללו נועדו לייצר אחווה, סולידריות, רעות, ערבות הדדית וכו’. יתרה מכך, קשה שלא לשים לב לניסוח המצוות, השותל את זרעי הערבות ההדדית: השימוש החוזר במונח ‘אחיך’ לתיאור של האחר: “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: {ב} וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.” (כב’ א-ב’), כלומר כל מי שאתה ערב לו, הוא בעצם אח שלך.
מקום של כבוד מוצאות המצוות כלפי הגר, היתום והאלמנה, כמייצגים כל אוכלוסייה מוחלשת בחברה. “לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה” (יז). אלו מצוות המכוונות למוסריות גבוהה המבססת שייכות לאומית ומסמנת את גבולות האחריות של החברה.
לצד המצוות הראויות (בעיני מתבונן מהמאה ה-21), עמוסה הפרשה שלנו במצוות מקוממות ממש. שב הבעל מהקרב ובשללו אישה יפה, ועכשיו יש לו שתי נשים במשפחה: “החדשה” והיפה ו”הישנה” והשנואה, והתוצאה היא כמובן הרס החינוך המשפחתי. לעיניים ליברליות-מערביות קשה לקרוא מצוות שרואות באישה רכוש שניתן לסחור בו, וכל ניסיון למצוא הצדקה למצוות כאלה כיום פסול כמובן מראש. אז כיצד ניתן למצוא מכנה משותף בין הומאניות ומוסריות נפלאה לבין שפל שוביניסטי?
ניתן לראות במצוות הפרשה כעוסקות בחומות ובמחסומים הגלויים והסמויים המקיפים את האדם. לרובנו, קל יותר עם אנשים שדומים לנו וקשה יותר עם השונים מאיתנו. זו הסיבה שאנו מחויבים להיפתח לגר ומצווים לדאוג לרווחתו, דווקא משום שסיפור ההקמה שלנו כעם יושב על היותנו גרים במצרים ויציאתנו לחירות ולחופש. מצוות הגר היא כלי מרתק להתמודדות עם גזענות ושנאת זרים. הלוואי שהיינו מפנימים זאת יותר כחברה.
המצוות העוסקות ביחסים בין גברים לנשים, מנסות לתת מענה לחולשותיו של האדם, שבעת ההיא, נחשבו לסבירות מול אלטרנטיבות חמורות וקשות הרבה יותר. קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לראשו של מי שחיו כאן לפני יותר מ-2,500 שנה, אם תרצו, הסולם הערכי של עם ישראל במקרא – רגליו מתבוססות בבוץ וראשו המדרשי שואף מעלה.
ובלשון ימינו אלה: אם נגיע למדרגת רגישות גבוהה לגר ולזר בארצנו, נהיה בוודאי רגישים הרבה יותר ליצר הכוחניות שלנו, לחמדנות ולנקמנות הדרות בקרב כל אדם במובן זה או אחר. אוהב הגר והזר יאהב יותר את משפחתו ואת הקרובים לו. מי שיתרכז רק בפסילת מצוות שעבר זמנן, יפספס את העיקר. We have the right to choose. Let’s Choose wisely.
שבת שלום.