“בהלה, ואויב אין”
פרשת בחוקותי
ניר ברוידא
“נדמה היה כי כל היער רץ, רודף אחרי מישהו… רץ החפרפר גם הוא בבהלה, בלי מטרה. הוא נתקל בדברים, מעד על גזרי עצים ולבסוף מצא מקלט בנקרה עמוקה ואפלה של עץ זקן. בעודו רובץ שם מתנשם ורועד ומאזין לקולות המחרידים, הבין החפרפר סוף סוף מהו אותו דבר נורא אשר פגשו בו שאר החיות הקטנות ושוכני הנהר למיניהם בשעה הקודרת ביותר בחייהם , זה היה : הפחד!!! “(מתוך: הרוח בערבי הנחל מאת: קנת גרהם)
פרשת בחוקותי כולה חג ואימה. היא נפתחת בטוב, בכל הדברים היפים הצפויים לאדם, לעם ולארץ אם רק יתמידו האנשים בחוקים ובמצוות התורה. אך מהר מאד החג הופך אימה, והפרשה מתארת שורה של אסונות נוראיים אשר יבואו אם לא יקיימו האנשים את החוקים והמצוות.
מבין שלל הדברים הנוראיים המתוארים בפרשה מופיעים הפסוקים הבאים :
- אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃
- וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃
- וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃
- וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃
מתוך אוסף פסוקים אלה עולה תמונה קשה: ה’ מעניש את העם בבהלה- לא מדובר באויב, פגעי מזג אויר, מחלה או חיה רעה. אלא בדבר הנורא ביותר: תחושת בהלה פנימית ותמידית.
ממש כמו בתיאור חיות היער, בספרו של גרהם, הנסות לכל עבר מאימתו של הפחד אף שאין דבר ממשי הרודף אחריהם, מתוארים כאן אנשים הנמצאים במנוסה תמידית כאשר אין איש רודף אותם. וגם אילו שהצליחו להימלט ונמצאים בגלות מצויים במצב של “מרך לב” – כלומר בחרדה כל כך גדולה המביאה אותם לכך שכל קול של עלה נידף מבהיל אותם והם נסים על נפשם. ומעצם המנוסה, נופלים כאילו חרב פגעה בהם. כולם מצויים במתח תמידי ובמנוסה אין סופית הם נפגעים אחד מהשני וגם הם נופלים למרות שאין אויב שרודף אותם.
זהו תיאור מאד קשה שיש בו הבנה עמוקה לנפש האדם ולעובדה שהתחושות והפחדים הפנימיים שלנו גורמים לנו לסבל רב, לפעמים יותר מאשר הגורמים החיצוניים. פעמים רבות, כאשר מתעורר כאב כלשהו בגוף אז הסבל הוא יותר מהחששות שהכאב לא יעבור או ממחשבות מדאיגות שעולות בעקבותיו מאשר מהכאב עצמו. וממש כמו בתיאור של המנוסה ההמונית כאשר רודף אין, גם במקרה זה התודעה והמחשבות מתרוצצות וגורמות לכאב להתעצם .
הברכה והקללה בפרשה מונחות כראי זאת מול זאת – רבות מן התופעות אשר מתוארות בפרק הברכה יופיעו בהיפוך בפרק הקללה. אך התופעה של תבהלת והמנוסה מרודף שאינו קיים איננה מופיעה בהיפוך שלה בברכה. לא מתוארת תופעה בה האדם מלא אושר, תחושת שובע וסיפוק למרות שאוכל אין, ישנה בצורת ומתפשטת מגיפה. גם כאן ישנה הבנה עמוקה לנטיית נפשו של האדם – התודעה שלנו נמשכת יותר למצבים של דאגה ופחד מאשר למצבים של אושר ורווחה. שוב, כמו בכאב גופני אשר יכול להיות לפעמים רק בקצה הציפורן כאשר כל שאר הגוף מרגיש מצויין ולמרות זאת התודעה תמשוך את רוב תשומת הלב שלנו לנקודת הכאב.
כולנו נמצאים בתקופה קשה ביותר, והתיאורים המחרידים של פרשת בחוקותי מהדהדים בנו יותר מאי פעם. נדמה לי שכולנו יכולים להזדהות עם תחושת הבהלה הפנימית ועם המצב הקיומי בו כל רעש קטן גורם לנו לחרדה או למנוסה.
לכן השנה, אני מבקש לקחת את ההבחנה העמוקה של הפרשה ולהזכיר לעצמינו גם ברמה האישית וגם הלאומית שאמנם איומים חיצוניים רבים מקיפים אותנו ומהם עלינו להיזהר ולפעול על מנת להגן על עצמינו. אבל גם להכיר בכך שהמצב הפנימי מאיים עלינו לא פחות ולהיות מודעים לכך שלפעמים הפעולות שלנו נגזרות מבריחה מאיום שאיננו קיים או שאנחנו מדמיינים אותו בנפשנו ומתוך כך אנו עלולים להכשיל איש את אחיו.
וגם להתנחם בכך שגם במצבים הכואבים ביותר ניתן לעשות את ההיפוך של הקללה הנוראית הזאת ולהפנות את תשומת ליבנו לכל מה שיפה, טוב ומיטיב. כי לצד כל הרע יש כל כך הרבה יפה בעולם הזה…
שבת שלום
