במספר השבועות האחרונים ישנם שני ציטוטים שמלווים אותי ביומיום ומעסיקים אותי לקראת ימי התקומה המתקרבים, ימים שבהם עבור רבים – ובמיוחד השנה – הם ימים שמסמלים תקווה. הציטוטים, שניהם של הוגים ופעילים ציוניים חשובים, הראשון של א.ד. גורדון המפנה את מבטנו אל הכוח הטמון בייאוש, והשני של ברל כצנלסון אשר מדגיש את חשיבותה של המבוכה, מחזיקים מעט מהמתח שמורגש היום בין תקווה וייאוש – ואולי מאפשרים לנו להבין איך אנחנו יכולים לחיות ביניהם.
במכתב פומבי שכתב ליוסף חיים ברנר בשנת 1912, א.ד. גורדון כותב על המתייאש: “היחיד, בייחוּד היחיד המתייאש, אינו מצפה לגאולה, אינו מצפה לחסדי המציאות ואין עיניו נשואות לכוחם של הרבים. הוא בעצמו הגואל” ואז קורא ” הבו לנו מתייאשים!”. מה פשר קריאה זו לאיסוף המיואשים? גורדון כאילו אומר לנו – רק מתוך נבכי החשכה, מתוך התהום הכי עמוקה והכי שחורה, ללא טיפה של אור, כשכבר אין יותר למטה – רק משם אפשר להצמיח תקווה. הביאו לי את אלה המיואשים למען נבנה יחד את ישראל החדשה, את היהודי החדש, את העם בציון. המיואשים, לפי גורדון, אין להם עוד ברירה, ודווקא בגלל זה, בחירתם כל כך חזקה. לא נותר להם לאבד עוד דבר אחרי שאיבדו הכל.
הציטוט השני שמלווה אותי לקוח מנאומו של ברל כצלנסון “בזכות המבוכה ובגנות הטיח” משנת 1940 בכינוס מדריכי עליית הנוער. הוא כותב: ” לא טוב אנוכי מאחי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו. ומדוע לא נהיה נבוכים? בני־אדם ראו את מיטב האידאלים האנושיים – תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומהוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים?”. במילים אחרות – כצנלסון קורא לנו – אל תמהרו כל כך להפיג את המבוכה. והמבוכה היום כה גדולה. והכאב כה גדול.
רציתי לכתוב לקראת ימי תקומה על תקווה ישראלית. שאלתי את עצמי מהי בכלל תקווה ישראלית, ומצאתי עצמי מובלת בשרשרת של שאלות: למה דווקא ישראלית, למה דווקא תקווה, מה הקשר בכלל עכשיו, ולמה אני הפסימית, לוגמת החדשות הסדרתית, למה דווקא עלי לכתוב על תקווה?
כשהייתי צעירה יותר חשבתי שתקווה היא אור גדול, קצת כמו השמש, מופיעה בשמיים חשוכים ונשארת כמו עמוד אש ומובילה לנו את הדרך, בין אם מבחוץ ואם מבפנים. אך הזמן נמשך, והמלחמה הכתה וכולנו איבדנו יקרים. וקל להרגיש חסרת תקווה, וקשה לראות לאן היא תוביל את הדרך.
היום אני חושבת שאולי תקווה היא יותר כמו מים. מים: שקופים, עוברים בין הידיים, זולגים בין האצבעות. אולי תקווה היא הדבר החמקמק הזה שאי אפשר באמת לאחוז בו ליותר מרגע. ואז, צריך ללכת אל הבאר ושוב לאסוף אותם בידיים רועדות – עוד חופן קטן של מים לגרון יבש, להשקות כמו שמשקים חיה שמצאנו בצד הכביש ביום חמסין. ואנחנו גם יודעים מה קורה ללא מים. ואולי ניתן להבחין כך שאי אפשר בלי תקווה כמו שאי אפשר בלי מים.
כבר כמה חודשים שאני עומדת מתחת לשער בגין החל מהשעה 20:30 בכל מוצאי שבת. אני עומדת ממש מתחת לרמקולים שאליהם עולים לרגל עוד ועוד בני משפחות חטופים וחטופות וזועקים להחזיר להם את המשפחה. לפעמים אני מתעוררת בבוקר ונזכרת ביומיים הראשונים של המלחמה. בלחישות בטלפון בזמן אמת בחדשות, ביריות רקע בשיחות האלה, ברשימות שעברו בכל המדיות של צעירים וצעירות בני בנות גילי ואף קטנים ממני שנמצאו או נעדרים בעקבות המסיבה. ואני זוכרת את ההלוויה של דני, חברה טובה.
לא מזמן מישהו ניסה לאתגר אותי במילה חופש וחירות לקראת חג הפסח. הוא אמר בפרובוקציה “אני לא מרגיש לא חופשי, טסתי לחו”ל, אני הולך למסיבות, אני יכול לגלוש, בתי הקפה בתל אביב מלאים עד אפס מקום, מאיזה מצרים בדיוק אני צריך לצאת?”.
הרגשתי את הדם שלי מבעבע ובוער ועניתי, אולי אפשר לזייף את השגרה הזאת, של לקום לעבודה, להיות פרודוקטיביים, לנפוש בחו”ל או בצימרים – אבל המציאות היא שיש עוד 133 חטופים, שמאה אלף אזרחים בישראל מפונים מביתם ושהמלחמה הביאה עד היום ל-1,600 חללים פחות או יותר (בתקווה שלא יותר ולא יהיו עוד מבזקי “הותר לפרסום” בקרוב). והדבר הכי משמעותי הוא שעד שהחטופים והחטופות לא יחזרו לא נוכל לישון בשקט, כי תמיד תהיה הלחישה באוזן שאנחנו יכולים להיות הבאים בתור, שהופקרנו לגורלנו. שהחוזה הבסיסי בין האזרח למדינה נקרע.
פסח נגמר ופנינו אל עבר ימי תקומה. תקומה היא מה שניצור מתוך הבור, מתוך התהום, מתוך הייאוש. איזו חברה נהיה, מי נהיה, איך יראו השסעים והאם נוכל לצמצם אותם, האם נרצה ליצור צדק חברתי רחב יותר, להזמין עוד אנשים להחזיק ביהדות ולקחת עליה בעלות. יהדות דמוקרטית שכזו. ישראלית שכזו. תקומה היא לשקם, שלפליטים בארצם יהיה בית בטוח לחזור אליו, שהחטופים והחטופות יחזרו אל ביתם ומשפחותיהם ונצליח להחזיק במתח הכל כך חשוב ומהותי למדינה שלנו המתח של יהדות-ישראליות-דמוקרטיה.
אז מהי תקווה ישראלית?
לדעת שהגורל שלי קשור בגורלם של אחרים, שעד שלא כל בני עמי יהיו חופשיים אני עצמי לא אהיה חופשיה. לדעת שהתקווה היא מים וצריך יום יום לגשת לבאר ולשאוב אותה, זהו מעשה אקטיבי וסיזיפי. לקחת את המים, בידיים סדוקות ולהעביר אותם בין אחד לשני, לשתות ולהרוות אחרים במים.
זה אומר מתוך הייאוש, יחד עם הכאב והמבוכה, אי הוודאות והכעס, ליצור אותנו, את העם הזה שוב. להחזיק חזק חזק בערך החיים ולקדש אותו יום יום, למצוא בתוכנו וביקרים לנו את מעיינות המים של התקווה.
כתבה: טל שלמה – רכזת ומובילת הנחיה במחלקת החינוך של בינ”ה.
