פרשת “פנחס”
לפני כשלושה שבועות הזדעקנו כולנו עם ביטול הפסיקה על ידי בית המשפט העליון בארה”ב בתיק Roe v. Wade משנת 1973, שמקנה זכות חוקתית לנשים בכל רחבי ארה”ב לבצע הפלה כמעט בכל שלבי ההיריון. הפסיקה המקורית הסתמכה על הפרשנות המרחיבה של התיקון ה-14 לחוקה האמריקנית, שעיקרו: “אסור לאף מדינה בארה”ב לשלול מאדם את חייו, את החירות שלו או את הנכסים שלו ללא הליך הוגן מצד החוק”. זכות טבעית, אם כן, לפרטיות וחירות שכוללת עבור האישה גם את הזכות להפלה. הפרשנות לתיקון הנ”ל היא גם זו ששינתה לאחרונה את ההחלטה מתוך התפיסה השמרנית שמקדמת חיי עובר (ללא קשר לנסיבות היווצרותו) על חשבון חייה וגופה של אמו הפוטנציאלית. תקדים מטריד ומסוכן זה יאפשר לכל מדינה בארה”ב לקבוע האם ואילו חוקים או מהלכים משפטיים יצמצמו או יבטלו את הזכות להפלה.
המחשבה המטלטלת על אובדן חופש הבחירה בניהול חיי האישה וגופה מתוך גישה שמרנית, הפגישה אותי עם פרשת השבוע, פרשת פנחס. אירועי הפרשה וכל אשר קדם לה משלבים בתוכם מתח מובנה שבין מישטור גברי לתקדימים של זכויות נשים בחברה שמרנית. במידת מה, אנו מצויים באותה מתיחות שהיא רלבנטית עדיין בימינו.
אחרי המגיפה.
הפרשה מתחילה בנקודת פתיחה של ימי “אחרי המגיפה”, אקטואלי דיו לימינו. עם זאת, מקור המגיפה המקראית מיוחס לפריצות וזימה שהובילו לענישה ויראלית אימתנית אשר נגדעת עם מעשה ההריגה של פנחס, נכדו של אהרון הכהן. פנחס מוציא להורג את זמרי בן סלוא מבני ישראל ואת כזבי בת צור, האישה המדיינית שעמה התרועע הלה ובכך נפסקת המגיפה באחת. פנחס אמנם מוגדר כגיבור ישראל וזוכה לשבחים על קנאותו לאל אך בסופו של דבר מעשיו מעוררים שאלות מוסריות מורכבות שקשורות בחיי אדם, במיניות וזוגיות מותרת ואסורה.
כמו תמיד, יחסי אישות והדיאלוג המתמשך בין גוף לרוח, בין גבר ואישה. בהמשך הפרשה ועם סיום המגיפה שגבתה חיי אדם רבים מצווה ה’ לקיים מפקד אוכלוסין עדכני לבני ישראל, על בסיס בתי אב טרם כניסתם לארץ ישראל וחלוקת הנחלות כראוי. המִפקד הציף מקרה ייחודי של צלפחד בן חפר משבט מנשה שנפטר במדבר ולו 5 בנות בלבד: מחלה, נעה, חגלה, מִלכּה ותרצה. הבנות פונות למשה וכל העדה בפתח אוהל מועד ומבקשות לרשת את שמו ולזכות בנחלה שהוא זכאי לה. הפנייה הלגיטימית מובנת כתקדימית מאחר וחוקי הירושה המקראיים מאפשרים רק לבנים זכרים לרשת את אביהם. משה מפנה את הבקשה לה’, כאמור דיין העליון שמכריע בהלכות הירושה וקובע כי בנות קודמות לאחי הנפטר בזכות ההורשה.
הדיון בנושא נמשך עם חששם של בני השבט שמא נישואי הבנות לגברים משבטים אחרים יפקיעו את הנחלה משטחי השבט בעתיד ולכן פוסק האל כי עליהן להינשא רק עם גברים מבני השבט (איסור שבהמשך הותר גם לבנות יורשות). הסוגיה המשפטית הייחודית מבטאת קול חשוב שמכיר בזכויות נשים ובערך של מעמדן המשפטי במשפחה בגיבוש חוקי העם והאל. לא פחות חשוב מהתקדים עצמו הוא השיח הקשוב והגמיש בחברה שמרנית שראוי שנאמץ בימינו בעידן של קידמה, שוויון הזדמנויות וזכויות אדם – נשים, גברים, ילדים וילדות. מחאתן של הבנות היא זו שעוררה תשומת לב לעניין שלא הובא בחשבון מלכתחילה. לא נדרשו מהן שלטים, הפגנות ו”הפיכת שולחן” כדי לעורר קשב והכלה בתוך מערכת חוקים הגמונית-גברית. נשים באשר הן, בכל עת, בכל מקום נדרשות להתמודד עם מורכבות שכרוכה בחופש המחשבה והבחירה אל מול מישטור גבולות הגוף והנפש. מחובתנו להבטיח לבנותינו שקולן ישמע תמיד בביטחון רב ומתוך אחריות לנקודת פתיחה שווה והוגנת.
שבת שלום !
כתבה: עינב קורן, מנהלת פעילויות חינוכיות
