גן היה שם. עדן לא –
פרשת שלח
רן אורון
העם במדבר כבר כמעט שנתיים, הארץ ניצבת ממול. ממתינה ומובטחת. שנים עשר אנשים, נשיאים, שליחי העם, יוצאים בשליחות משה לחקור את הארץ שמעבר לירדן. חיכו בדריכות לשובם.
אחרי ארבעים יום חזרו. נעמדו מול העם. עשרה מהם חוזים שחורות. קטני אמונה. שבו מלאי ספקות ופחדים. רק שניים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה חזרו מלאי בטחון. מאמינים בדרך, בצדקתה. התאכזב העם האכזבה גדולה. יום חג הפך לאימה.
לאן נלכה מכאן?
״שלח לך אנשים״ אמר לי אלוהים, חושב לעצמו משה, לראשונה לא ציווה עליי. השאיר את ההחלטה לשיקול דעתי. בחרתי נציגים מכל השבטים, ושלחתי. זו הייתה אמורה להיות שליחות לא משימת ריגול. איך הפכה שליחותם להיות סיפור על מרגלים למרות שהמילה מרגל לא מופיעה כלל בפרשה?
איפה טעינו?
מרגל אומר לו רש״י קשור להליכה ולרכילות: ״לא תלך רכיל אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו או מה ישמעו רע…לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ״ף נחלפת בגימ״ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו.״
שליח, עונה לו העברית, הוא גם מלאך. שתי המילים נגזרות מהשורש הקדום ל.א.כ. שפירושו ׳שלח׳. מלאכה היא המילה הנוספת היחידה בעברית בה מופיע השורש הקדום. השליח אם כך הוא אדם העושה מלאכתו נאמנה. נאמן לאמת ולליבו.
ראשונים מדברים המרגלים; ״ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה.״ ריכלו על הארץ. חטאו. מולם יהושע וכלב. שליחים. כלב עושה מלאכתו נאמנה, פונה ישירות אל העם החרד ״עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה.״ אופטימי. בטוח. מאמין.
פנייתו לעם לא עוזרת. העם אכול ספקות. מתלונן וזועק. טענותיו לאלוהים וחוסר האמונה בו ובדרך הופכות את היום לבכייה לדורות. זה התשעה באב הראשון. ״ויבכו בלילה ההוא – תשעה באב היה״ מספר רבי יוחנן. אלוהים כועס בדף תענית; ״אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות.״
זו נקודת המפנה בדרך. העונש כבד. המסע הקצר ממצריים לכנען הפך בין לילה לארבעים שנות נדודים מייגעות במדבר. הזכות להיכנס לארץ המובטחת אובדת לדור שיצא ממצריים. השליחים יזכו להיכנס אליה בזכות אמונתם. התנהלותם היא רמז כי רגע החורבן הוא גם רגע הבנייה מחדש; ״מתוך אותם כיסופים וגעגועים, יהפוך לנו יום תשעה באב לעתיד לבוא ליום של שמחה וששון.״ מנחם שוב רבי יוחנן. באותו יום נולד דור חדש שעתיד לבוא בשערי הארץ. יהושע ינהיגם. כלב יתיישב בחברון.
ארוכה הדרך לארץ המובטחת, לא מתחשבת בזמן. דורות על דורות. אולי לא תסתיים לעולם. להם הארץ תמיד שם. מחכה. כיבוש, התיישבות, גלות ועוד אחת. שואה ותקומה, ראשונה נכנסה העברית, על יסודותיה נבנתה מדינה.
מצב חרום בארץ עכשיו. אויב חיצוני, שחיתות, קיצוניות ופילוג עמוק. ״גן היה שם. עדן לא״ כתב המשורר אריה סיון בשירו ״האם בעברית זה אחרת?״ דבר אליהם מבקש אותו כלב, גם אתה שליח, כמעט שנתיים שהעם היושב פה בתוך הארץ ומנסה למצוא מחדש את הדרך.
לאן נלכה מכאן?
״אני מבקש לשים לב לפועל הזה נזקקו״ אומר המשורר לכלב ולעם. ״הצורך בזולת וההשתוקקות אליו – אם הם בחום
הנכון, רק אם הם בחום הנכון – יוצרים הליך המזקק לאט לאט את הסיגים/ ובסופו נוצרת, כמו באביקו של אלכימאי שכבר נואש,/ שכבה רכה, שכבה של רוך.״
לארץ קרועת לב אך נושמת שיכבה של רוך היא יסוד קיומי. הזיקוק הוא הבחירה בין להוקיע את מילותיו של המרגל או להתמסר לאמונת השליח. במלאכתנו ניצור, הארץ שוב תיבנה למובטחת ועדן יפריח בה גן.
שבת שלום
