דרישה לחירות
בהר- בחקתי
פרשת השבוע – בהר בחוקותי – היא פרשה שכולה דרישה לחירות. פסוק אחרי פסוק מתייחסים הכתובים לסיטואציות חברתיות שונות ובכולן מתחבאת דרישה אחת. לאפשר לכל אחד לחזור לביתו, לחזור לאחוזתו ולא להיות משועבד לאדם אחר אלא, להיות בן חורין.
רעיון החירות הוא רעיון עמוק במקורות היהודיים. רעיון שניתן להגיד שעליו מבוססת התפיסה היהודית כולה, החל מיציאת מצרים. הבשורה המקראית של חירות נכתבת בתוך עולם בו יש שולטים ויש נשלטים, יש רודנים ויש את משרתיהם. העולם אינו עולם שטוח אלא היררכי. עולם של עבדות. בתוך ההוויה הזו זועקת התורה זעקה של שוויון.
וכך נכתב בפסוקים – וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַֽעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד: כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִֽהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַֽעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ: וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב: כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּֽכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד:
כלומר, אפילו אם אדם מגיע למצב בעייתי ונמכר לעבדות מפצירה בנו התורה לא להתייחס אליו כעבד. לא להתייחס אליו כרכוש חסר זכויות אלא להתייחס אליו כשכיר. כמי שעובד ומקבל את משכורתו. ולפי המנגון היהודי, בשנת היובל, שנת החמישים, כל מי שנמכר לעבדות יוצא לחופשי. כולם חוזרים לביתם למשפחתם ולאחוזת אבותיהם.
והתורה מסבירה שאין לנו בעלות על אדם אחר. וגם לא על הקרקע. הפילוסופיה היהודית מבוססת על כך שאלוהים הוציא את כולנו ממצרים, שחרר אותנו לחופשי ואנחנו לפיכך לא יכולים להיות עבדיו של אדם אחר אלא רק של האל. במובן הזה, יוצרת היהדות שוויון בין בני אדם ומפרקת את המעמדות שהיו נהוגים בעולם הקדום.
אני מקשיבה גם היום לבשורת השוויון והחירות שמוטמעת בפסוקים. לדרישה הבלתי מתפשרת למצוא את הדרך לשחרר כל איש וכל אישה ולאפשר לכולם לשוב לביתם ולאדמתם.
השבוע צעדתי עם אלפי אנשים ונשים במצד למען ישראל בניו יורק. עמדנו בלב השדירה החמישית בין דגלי ישראל שהתנופפו אל על וזעקנו זעקה של חירות.
ואז, מצאתי את עצמי עומדת פנים אל פנים מול קית ואביבה סגל. הבטתי בהם, בפנים הרגילות כל כך אך המוכרות בכל בית בישראל. בעיניים שמכילות כל כך הרבה רוך למרות זוועות השבי.
הם נראים אנשים רגילים לכאורה. אבל ידעתי שמולי עומדים שני אנשים קדושים. וכן, אני מרשה לעצמי להשתמש כאן במילה קדושה. שני אנשים שראו מה שנפש אדם לא צריכה לראות או לעבור ובכל זאת, הם עומדים זקופים, בלב ניו יורק, בין אלפי אנשים, למען כל מי שעדיין לא שוחרר, למען מי שעוד צריכים לצאת לחופשי.
ברגע שהם נכנסו אל המצעד, השדירה החמישית כולה הריעה, והקול הגדול נשמע מסוף העולם ועד סופו. והחיוך שהתרחב על פניהם הראה כמה כוח יש לרגע הזה.
וחשבתי שם על דבריו של אבא קובנר שמתאר שהדבר הכי משמעותי ביהדות הוא להיות אחד ממניין. להיות אחד מהקהל, שווה בין שווים, לא מורם מעם וגם לא עבד. אלא אחד מתוך הכלל – “זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי”.
המניין הזה, חשוב כדי לחזק את תחושת השוויון והחירות. ולהעניק לכל אחד את האפשרות להשתתף במעשה היהודי ולהשפיע. אבל גם, המניין הזה נועד כדי לאפשר לנו לתמוך זה בזה ברגעי משבר. כפי שנכתב בתלמוד – “אין אסור מוציא עצמו מבית האסורים”.
פרשת השבוע, התלמוד וגם קית ואביבה סגל מזכירים לנו שאנחנו צריכים זה את זה. כל אחד מאיתנו צריך לדעת שיהיה מישהו אחר שישחרר אותו בעת צרה. כל אחד מאיתנו צריך לעשות ככל יכולתו כדי לשחרר אחרים.
ובתקווה שכולם וכולן ישובו הביתה במהרה. ושנזכה לחיים של חירות ושל שוויון.
שבת שלום.
