האמנם צריך לראות כדי להאמין? – פסח/ חוה"מ || ניר פנסו
בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

האמנם צריך לראות כדי להאמין? – פסח/ חוה”מ || ניר פנסו

האמנם צריך לראות כדי להאמין?

פסח- חוה”מ

משה אובד עצות. הוא יורד מהר סיני עם לוחות הברית ורואה שהעם בחר באל מוחשי בדמות עגל, הוא שובר את לוחות הברית ופונה לאלוהים ומבקש שיראה עצמו לעם, כדי שיאמינו. הפתרון שמציע אלוהים מניח את אחד היסודות החשובים לבחירה החופשית שיש לכל אדם.

בשבת שחלה בין ראשון של פסח לשביעי של פסח יש קריאה מיוחדת משלה, הצטרפו אלינו.

 

תמצית הוויכוח בין דתיים וחילונים נוגעת לשאלת ההוכחה בדבר קיומו של אל. דמיינו שממש עכשיו, השמיים מתקדרים בעננים, ואתם חוזים במופע מרשים של קולות ואורות, נפתח פתח בשמיים ואלוהים בכבודו ובעצמו מתגלה ואומר “בואו נשים סוף לוויכוח. הנה אני כאן, כל מה שסיפרו לכם עלי נכון, אתכם בחרתי מכל העמים, והנה ספר החוקים שאני דורש מכם – תקיימו, יהיה לכם טוב, לא תקיימו – אוי ואבוי לכם”. אומר ונעלם לתוך השמיים. זהו. יש אלוהים. נגמר הוויכוח. תמה שאלת האמונה. וכל שנותר או לקבל את המציאות או להכחיש אותה.

 

משה רבנו יורד מהר סיני, נושא את לוחות הברית, ורואה את העם סוגד לעגל הזהב “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות לב’ פס’ ד). משה מבין שקשה מאד להאמין במשהו שלא רואים בעין ולכן קל יותר להאמין בפסל. אז הוא מבקש מאלוהים התגלות, התרת ספק. וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. (שמות ל”ג פס’ יח). אלוהים מסרב. “וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי.ַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר.  וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי.  וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. (שמות לג’ פס’ כ’-כג’)

פרשנות רבה נכתבה על האירוע המוזר משהו בו אלוהים מציע למשה להסתתר בבור, שיגן עליו בשעה שהוא (אלוהים) יעביר את טובו על פניו ובסוף הוא יראה את אחוריו ולא את פניו.

ננסה להתמקד בעיקר: אלוהים בעצם מסרב להראות את ‘פניו’ ומראה את ‘אחוריו’. פנים ואחור הם מושגים אנושיים הברורים לבני האדם, אך ביישות שאינה נראית, שממילא אין לה פנים או אחור, ננסה לדרוש ולשאול מה מגדיר אותנו? מה חשוב יותר בקיומו של אדם? האם העתיד הנפרש לפניו הוא המגדיר את הווייתנו , או אולי דווקא עשייתנו ומורשתנו שנשארת אחרינו?

‘פניו’ של אדם מעידים על כוונותיו, רצונותיו (שואלים לאן פניך?), הפוטנציאל הקיים בעתיד, תסריטי החיים האפשריים לנו. שם גם קיימת הבחירה החופשית האמיתית השמורה רק לשבילי העתיד. ‘אחוריו’ של אדם נקשרים לפועלו, להצלחותיו, לכישלונותיו, לרגשות שעורר באנשים שפגש, במורשת שהותיר אחריו.

פניו ואחוריו שונים, דומים וחשובים עד מאד, אך את הפנים מסרב אלוהים לחשוף, אולי מפני שהם רק בגדר פוטנציאל ובסופו של יום, אדם נמדד במה שעשה ולא במה שיכול היה לעשות (בבחינת הפתגם העברי העתיק: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך). לכל אחד פוטנציאל אין סופי של תסריטי חיים אפשריים, הוא יכול לבחור בטוב או ברע בכל רגע ורגע. העובדה אם בחר בטוב או ברע תתגלה רק במעשיו בעבר.

ואולי ככה שומר אלוהים על הבחירה החופשית שיש לכל אדם. אם יראו את פניו, לא באמת תהיה בחירה חופשית, לאמונה קשה להתקיים במרחבי הידיעה. לכן, אומר אלוהים, אראה לכם את ‘אחורי’, את מעשיי, את עדותי, את מה שכבר עשיתי, כדי שיוכלו כל אחת ואחד לבחור בחירה חופשית אמיתית.

שבת שלום. 

כתב: ניר פנסו, מנהל אגף מנהיגות צעירה בבינ”ה.

מאמרים נוספים: