הבטחות, בריתות, מלחמות ונדידות – פרשת לך לך
ניר פנסו
הבטחות, בריתות, מלחמות ונדידות מאפיינות את פרשת ‘לך לך’.
במרכזן מרחפת השאלה עד כמה אדם אחראי לגורלו, ומי באמת הולך בצווי ‘לך לך’,
וכיצד ברית חד צדדית הופכת לחוזה מחייב? ומה בעצם כל כך מיוחד באברהם?
פרשת “לך לך” מביאה לנו את סיפורו של אברם (ההופך בהמשך לאברהם), אבי הדתות המונותאיסטיות. דתות של התגלות, נבואה וגאולה, המגלה והמפיץ הראשון את האל לכל העולם הקדום. יחסי הגומלין בין אברהם והאל מתחילים בפסוק הידוע: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.“ (בראשית, י”ב, א’). זו הדרישה, ואחריה מגיעה ההבטחה: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה”. (שם,פס’ ב).
ואברם (איש לא צעיר באותו זמן) מציית מיד. לא שואל שאלות, לא מערער, לא מתחכם.
פרשנויות רבות נכתבו על שני הפסוקים האלה, על כפל הצווי (לך לך), על ההבדל והקשר בין הארץ למולדת, אבל כולם מסכימים: אברם נדרש לעזיבה, להיפרדות ממשית ומהותית ויציאה לעולם חדש ולא נודע. מדובר במאמץ במישורים רבים ובראשם מאמץ רוחני.
היפרדות או עזיבה יכולה להיות יציאה פיזית ממקום אחד למקום אחר, אבל היא יכולה להיות תודעתית ורוחנית של היפרדות מרעיון או פרדיגמה ששלטו בנו. לפעמים יוצאים למסע ארוך בעולם רק כדי להבין שהמסע הפנימי שלנו לא תלוי במרחק הפיזי שלנו ממולדתנו אלא במרחק הרוחני שלנו מעצמנו.
אפשר לראות בצווי את ההתגלות האלוהית לאברם, אבל דווקא משום הציות המיידי אולי בעצם אברם הוא זה שגילה את אלוהים והגיע העת שלו למסע של חייו. אברם הבין שכדי לחוות את גדולתו הוא חייב לצאת למסע פיזי, רגשי ורוחני, כזה שלא בהכרח תלוי בהבטחה שתבוא אחריו. הוא חייב את המסע הזה לעצמו ולעמו. מסע של גילוי.
בהמשך הפרשה כורת אלוהים ברית חד צדדית ומיוחדת עם אברהם (ברית בין הבתרים). במעמד הזה, אלוהים מתגלה אל אברהם ומבשר לו שזרעו יירש ארץ המשתרעת מנהר מצרים עד נהר פרת. אך פה מופיעה תוספת מעניינת. אלוהים מנבא שזרעו של אברהם ישועבד בארץ זרה ולאחר מכן יזכו לירושת. ” וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.” (בראשית, ט”ו). ההבטחה לגלות ארוכה במצרים כמובן מעוררת את השאלה בדבר הבחירה החופשית, כלומר, מה יכולים בני ישראל (שעוד לא נולדו בעת כריתת הברית) לעשות אם כבר לאברהם הובטחה גלותם הנוראית במצרים? אם הכל נתון מראש, היכן הבחירה?
הרמב”ם, בחיבורו ‘משנה תורה’, מנסה לענות על כך: “אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים שעבדו עבודה זרה–אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד” (הלכות תשובה ו’), כלומר, הגזירה הייתה על הכלל, אך כל פרט ופרט יכול היה שלא להיכלל בה. בסוף, זו בחירה שלך אם להדמות לכלל או לעשות אחרת.
שאלתי את עצמי מה מיוחד באברהם? מדוע נבחר למשימה זו? משלא מצאתי בטקסט תשובות מספקות חשבתי על כמה משלי: אולי לא צריך להיות אדם כל כך מיוחד כדי לצאת למסע משמעותי. כל אדם יכול לצאת למסע שישנה את חייו. ואולי בכלל לא אלוהים בחר את אברהם אלא אברהם בחר את אלוהים. וברגע שאברהם היה בשל ומוכן, נגלתה לפניו המדרגה הבאה אליה שאף. לכל אחד מאיתנו מסע התפור למידותיו. צריך רק להעיז ולצאת.
שבת שלום.
