אין כחג השבועות לספר את תהליך ההתפתחות המופלא שהתרחש לתרבות היהודית מאז ימי המקרא ועד היום. מתרבות חקלאית שבה חג השבועות היה בעצם חג חקלאי לכל דבר, המסמן את זמן הקציר של החיטה, הפך חג השבועות בימינו לחג של חידושים רעננים הבאים לידי ביטוי בתופעת “תיקון ליל שבועות” הכוללת לימוד ועיסוק תרבותי עם זיקה ליהדות המתרחשת כמעט בכל יישוב ברחבי הארץ. בערים הגדולות, מתרחשים בשנים האחרונות במקביל עשרות תיקוני ליל שבועות בקהילות שונות ובצורות שונות זה מזו לחלוטין. האם מדובר בשינוי עמוק ודרסטי שהתחולל בתרבות היהודית הישראלית בעקבות השינוי שחל בחברה ודעיכת החקלאות ועבודת האדמה, או שמדובר בתהליך אורגני שמחבר את שני הקצוות היסטוריים של היהדות למקשה אחת בהפרש של כשלושת אלפים שנה?
כידוע לכל, עיצובו של חג השבועות במקרא הוא חקלאי בעיקרו. המקרא בונה את אפיון החג כחלק מהמחזור הבסיסי של הבשלת מיני הדגן שהשתבחה בהם ארץ ישראל. לאחר ביכורי השעורה בתקופת הפסח, מצווה המקרא לספור שבעה שבועות תמימים עד לזמן ביכורי החיטה בחג השבועות בו מוגשים בבית המקדש כל ביכורי האדמה. בשלהי בית-שני, כאשר עם ישראל נפרד מהארץ ולאחר החורבן גם מהמקדש בירושלים החלה הספרות התלמודית ליצוק תוכן אחר לחג השבועות וקבעה אותו כחג מתן תורה.
אמנם לא היתה בידם של חכמי התלמוד אסמכתא מקראית ברורה לזיהוי של חג השבועות עם היום בו נערך מעמד הר סיני, אך הם הסתפקו באזכור שמעמד הר סיני מתרחש לפי התיאור המקראי בחודש השלישי הוא חודש סיוון. שינוי מהפכני שכזה באופיו וזהותו של חג השבועות נעשה ללא ספק כחלק מהמאמץ לבסס את המהפך הגדול שהתרחש ביהדות בתקופתם וביוזמתם של חכמי התלמוד – המעבר מדת הקשורה בקשר הדוק לחקלאות והריטואלים סביב מרכז דתי מובהק אל דת שיכולה להתקיים גם ללא קשר לאדמה. באופן זה נחגג חג השבועות כמעט אלפיים שנה כחג מתן תורה עם תוספות של מנהגים לא משמעותיים בימי הביניים של מנהג אכילת מאכלי גבינה, כנראה לאופי החקלאות באירופה אם כי יש שתולים במסורת על בני ישראל שאכלו את ה”מן” הלבן והפלאי בעת נדודיהם במדבר.
עם תחילתה של ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל אימצו להם קיבוצים ומושבים רבים את חג השבועות כחג מרכזי, וכך מתוך הצורך וההזדהות המחלטת שלהם עם תקופת המקרא החזירו את המשמעות הראשונית של חג השבועות כחג הביכורים. מי לא זוכר את חגיגות הביכורים המרשימות שנחוגו בקיבוצים ובהם מוצגת כל הראשוניות וההתחדשות של ההתיישבות. ביכורי הארץ, ביכורי הבקר והצאן וביכורי האדם, תינוקות ועוללים המונפים בשמחה כאות להתחדשות וראשוניות.
בעשרות השנים בהם היתה התיישבות זו לקטר המוביל את מדינת ישראל והחלוציות, חל פיצול חריף בדרך שבה נחגג חג השבועות בארץ. אצל החילונים, חג הביכורים והקציר, מאכלי גבינה, וכו. לעומת זאת, אחיהם בני המחנה הדתי והחרדי המשיכו לציין את חג השבועות באופן בלעדי כחג מתן תורה. כל אותן שנים, לא קרב זה אל זה – שבועות הפך לחג המפוצל ביותר בתרבות היהודית.
אחד התהליכים החברתיים העמוקים שמתרחש בשנים האחרונות היא ההפנמה שחלה בחברה הישראלית לאופי הקבלי של חג השבועות שנוצר על ידי חבורת המקובלים של ספר הזוהר בספרד של המאה ה-13 ויצר תמהיל מיוחד וחדש לחג השבועות שאיננו מקבל את הדיכוטומיה בין שבועות החרדי-דתי לשבועות החלוצי-הציוני. מדובר בתהליך חברתי שאיננו עוד רק בגדר קוריוז או אופנה חולפת. “תיקון ליל שבועות” הפך לכותרת מוכרת היטב שכל ישוב או מוסד חינוכי טורח לפתח בדרכו שלו. מדובר בזרם עמוק בחברה הישראלית שבא לידי ביטוי בהקדשת ליל שבועות ללימוד של מקורות יהודיים במלא הטנא של דרכים, גוונים ושיטות. אחת הסיבות הבולטות לכך הוא הרצון של יותר ויותר ישראלים-יהודים שאינם דתיים ליטול חלק בהוויה היהודית ולהכיר טוב יותר את המסורת התרבותית העשירה שלה על רבדיה השונים, כולל רבדיה התלמודיים, הקבליים והחסידיים.
במובן הזה, השילוב הקבלי הרואה את חג השבועות כהזדמנות למעמד הר סיני מחודש הפך להיות בימינו הבסיס למפגש הרענן בין חג “מתן תורה” התלמודי לבין חג “ביכורים” המקראי והציוני. המסורת הקבלית מאפשרת “גם וגם” – גם ביכורים והתחדשות וגם לימוד תורה, והכי טוב לימוד תורה באופן חדש לגמרי והגשת הביכורים של הלימוד הזה בליל חג שבועות. חגיגת חג השבועות כחג מתן תורה על ידי תרבות שהיא חילונית במהותה אך מחפשת את מפתחותיה החדשים לתרבות היהודית, הריהי בבחינת הביכורים האמיתיים של דורנו. הזהות היהודית המתרקמת עכשיו מול עינינו איננה יהדות חדשה ועם זאת איננה יהדות של “ישראל-סבא”. היא חיפוש אמיתי ונוקב שנובע ממערכת הקונפליקטים שבהם חיים אזרחי מדינת ישראל ומן העוצמה של ההיסטוריה הכופה עלינו בכל יום יום לעצב את עמדותינו וזהותנו מחדש. יש בחיפוש הזה משברים וסכנות ויש בו גם הרבה מן הערפל, אבל כך כנראה צריך שיהיה בכל תהליך של התחדשות.
דב אלבוים הוא סופר, איש תקשורת, יו”ר מרכז הגות ויצירה בינ”ה.
