בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

הבשורה היהודית החדשה שמגיעה מארה"ב

ספר חדש מזהה את הולדתה של יהדות פוסט-אתנית בארה"ב, שגאה בעצמה ומתפשטת במהירות באמצעות רעיון משותף ולאו דווקא על פי קשר דם.

American Post-Judaism: Identity and Renewal in a Postethnic Society, Shaul Magid. Indiana University Press, 2013, 408 pp.

בתחילת שנות ה-60 נשא הפילוסוף היהודי־האמריקאי ליאו שטראוס סדרת הרצאות תחת הכותרת הפרובוקטיבית "למה אנחנו נשארים יהודים". שטראוס פתח את דבריו בהתייחסות לדמוקרטיה הליברלית, זו שאסור לה בשום אופן להפלות ציבור מתוך אזרחיה, אולם גם אינה יכולה למנוע אפליה כאשר היא נעשית באופן פרטי. אותם חוקים שמפרידים בין הדת למדינה מונעים מהמדינה להכתיב לאזרחיה במה להאמין, גם אם אמונות אלה הן גזעניות או אנטישמיות. משום כך, קבע שטראוס, אין ליהודים ברירה אלא להישאר יהודים. אסימילציה מלאה פשוט אינה אפשרית, משום שהחברה הכללית לא מוכנה לקבל אותם.

אין צורך להביט מקרוב בחברה האמריקאית כדי להבחין עד כמה עמוק השינוי שהתחולל בה מאז נישאו דבריו של שטראוס. האסימילציה המלאה היום לא רק אפשרית, אלא מתרחשת במרץ רב. המדינה אמנם לא כופה פלורליזם על אמונתו הדתית של איש מאזרחיה, אולם הם עצמם מקדמים דתיות פתוחה וסובלנית יותר ויותר. זו נצרות (ויהדות) שהליברליזם הוא לה מצווה, והאחווה בין הדתות – סימן לגאולה קרבה. זו גם דת אישית הרבה יותר, השואבת את משמעותה מתנועות הנפש של המאמין.

מבחינת הנצרות, המעבר לדתיות ליברלית, פרטית ופנימית הוא טבעי ובמובן מסוים מתבקש (קאנט חזה אותו וראה בו את הגשמת מלכות האלוהים). אבל בעיני היהדות, כדת של עם, דת אתנית ולאומית המכוננת את קהילתה באמצעות מצוות משותפות, המעבר הזה הוא לא פחות ממשבר. הפרידה מן ההלכה ומן הלאומיות היהודית משנה את היהדות מהיסוד. הוסיפו לכך את הקלות שבאינטגרציה בחברה האמריקאית, ותקבלו אותו מבט של עצב המהול בקורטוב “אמרנו לכם” מצד יהודים אורתודוקסים ביחס לשקיעתה של יהדות ארצות הברית. יהודי אמריקה, ששטראוס קבע שייאלצו להישאר יהודים בגלל אפלייתם לרעה, חווים כיום קבלה מוחלטת. רבים מהם, בהתאם לכך, לא נשארים יהודים.

ללא ספק, יהדות ארצות הברית נמצאת על פרשת דרכים. ההתרחקות מההזדהות עם זיכרון השואה ועם מדינת ישראל והציונות היא כבר עובדה מוגמרת. יהדותם של בני הדור הצעיר של היהודים האמריקאים נתפשת בעיניהם פחות כזהות שבטית ואתנית ויותר כזהות תרבותית; פחות קהילתית ויותר אינדיבידואלית, ומעל לכל – קוד פתוח הניתן לעיצוב מחדש, להתאמה ולעדכון. לא פחות מ-50 אחוז מהיהודים האמריקאים הנישאים כיום נישאים ללא־יהודים, וזה שנים שהזרמים הלא־אורתודוקסים מפתחים יוזמות ותוכניות שונות שמטרתן לחבק את הזוגות המעורבים ולא לדחות אותם.

עתיד פורה

ספרו החדש של שאול מגיד, פרופסור למחקר הדת והיהדות המודרנית באוניברסיטת אינדיאנה, מבקש להתייחס למצב הזה ולבחון את האופנים שבהם היהדות תשרוד בעתיד. כותרת הספר מבשרת על "פוסט־יהדות", אולם מגיד משתמש במונח הזה לא כדי לבשר על סופה של היהדות, אלא על התמורה העמוקה שהיא עוברת. מגיד מזהה בעת הזאת את הולדתה של היהדות הפוסט־אתנית, יהדות ששואבת את מקורות הזהות שלה לא משושלת שבטית או מהיסטוריה משותפת, אלא מערכים ומאוצרות תרבות. אלה הם דברים שנחשבים אוניברסליים ומתאימים לכל אדם. בניגוד לביקורת האורתודוקסית על התופעה, מגיד לא רואה בה את קִצה של היהדות כדת, ועוד פחות מכך – את סופה של היהדות כתרבות. כדרך אותם זרמים לא־אורתודוקסיים, מגיד מחבק ולא דוחה את התופעה המעורבת שמתהווה מולו, ואף צופה לה עתיד פורה.

תפילת נשים. קהילות מקדמות פמיניזם. צילום: מיכל פתאל
תפילת נשים. קהילות מקדמות פמיניזם. צילום: מיכל פתאל

יהדות פוסט־אתנית לא רק שאינה נטועה במסורת, אלא היא אף עוקרת את עצמה מהזדהות עם העמיוּת היהודית ההיסטורית. מדובר בשלב אחד אחרי הרב־תרבותיות, שהרי זו חגגה את הנבדלות והייחוד. כעת, גורס מגיד, ליהודים הצעירים בארצות הברית אין כל רצון להכריז על ייחודם, ומדיבורים על "סגולה" או עליונות הם מתרחקים כמו ממצורע מקראי. היברידיות נהפכה כעת לערך, וטשטוש הגבולות (האתניים, המגדריים, הדתיים) עולה כשאיפה נורמטיבית.

מנגד, בעוד שיהודים רבים פשוט שוכחים את יהדותם, אחרים בהחלט דבקים בה, אולם לא כמוצא שבטי אלא כהון תרבותי וכמסגרת אתית. יהודים אלה מאמצים יסודות מסורתיים כלימוד תורה ושמירת שבת (לאו דווקא על פי ההלכה האורתודוקסית) ויוצאים למבצעי "תיקון עולם" חברתיים. הם גאים ביהדותם ומפיצים אותה כרעיון, לא כקשר דם.

מאפיין חשוב של יהדות זו הוא שכולה תלויה בבחירתו של הפרט. בתקופות אחרות בהיסטוריה מצב זה היה מביא לדעיכתה המהירה, שהרי היהדות לא היתה אהודה במיוחד (לעתים קרובות גם על בניה), וקשה להאמין שמישהו היה בוחר להיות יהודי. בארצות הברית של ימינו, שיהדות נחשבת בה למותג הנושא סגנון ושיק, הוא מביא לפריחתה. סקר שנערך לאחרונה מצא של-5 אחוזים מהמזדהים כיהודים בניו יורק אין אף הורה יהודי.

מאפיין נוסף של היהדות הזאת הוא הפוסט־מונותאיסטיות. על פי מגיד, היהדות הפוסט־אתנית נפרדה מהמונותאיזם בכמה וכמה מישורים: היא אינה מחזיקה באקסקלוסיביזם דתי וייחודיות; היא אינה מאמינה בברית שלכאורה נכרתה בין אל אחד לעם אחד; היא אינה תופשת את האלוהות כטרנסצנדנטית, אלא כאימננטית; והיא כמובן אינה רואה חיוב לקיים את חוקיו של האל המונותאיסטי מתוך יראה שמא ישפוט את עבדיו לחומרה. מגיד מאבחן שמדובר, למעשה, ביהדות רוחנית־מיסטית שמביאה לידי ביטוי פומבי והמוני זרמים אזוטריים שנמסרו לאורך הדורות בהיחבא. התיאוסופיה של היהדות הזאת אינה מונותאיסטית, אולם היא גם אינה אתאיסטית או הומניסטית. היא פנתאיסטית.

שאול מגיד. להציץ אל צפונות העתיד. צילום: ברברה קראוקוביץ
שאול מגיד. להציץ אל צפונות העתיד. צילום: ברברה קראוקוביץ

השלשלת נקרעה

מדובר אפוא ביהדות וולונטרית, יצירתית, רוחנית, ללא עוגן שבטי, ללא סמכות רבנית וללא מחויבות למסורת ההלכה. היא עולה על פני השטח בגלל תנאי החיים בארצות הברית, ואלו לא עומדים להשתנות בקרוב. ההתפתחות המואצת של המציאות החברתית מציבה מולנו יהדות שאין לנו כלים להגדיר – השימוש התכוף בתוסף "פוסט" מעיד על כך כמובן. אולם מגיד מבקש בכל זאת לרדת לעומקה ולהתוות לה מסלול עתידי של התפתחות. הוא מוצא את הכלים לעשות כן במעגלי ה-Jewish Renewal (להלן ג"ר), החלק הניו־אייג'י, התר אחרי התפתחות רוחנית, של יהדות ארצות הברית. אף על פי שמיעוט קטן מהיהודים האמריקאים משתייכים לג"ר, רבה תרומתו לזרמים היהודיים הגדולים יותר, והחל בשנות ה-60 הוא משמש כמעין אוונגרד תיאולוגי המושך אחריו את השאר (חשבו על השפעתן העכשווית של יצירותיו של שלמה קרליבך בין קהילות שבעבר החרימו אותו).

בעוד שהאורתודוקסיה מזהה יהדות אותנטית עם המסורת, הג"ר מציע אותנטיות כפרויקט אישי, התלוי במסעו הרוחני של הפרט. מאז שנות ה-60 מכונן הג"ר קהילות המקדמות פמיניזם, סובלנות כלפי הומוסקסואליות, ואף מקבלות לתוכן לא־יהודים. הג"ר מציע יהדות שאינה הלכתית, נצחנית או דוגמטית. הוא אינו נותן תשובה מלאה למצב הפוסט־אתני, טוען מגיד, אולם הוא היחיד שניסח תיאולוגיה גלובלית, אוניברסלית, ובעיקר פרגמטית וגמישה מספיק בכדי להתחיל להתמודד עם הסיטואציה. מגיד מוצא בו (ובעיקר באחד ממנהיגיו הרוחניים המרכזיים, ר' זלמן שחטר־שלומי) את הפרדיגמה התיאולוגית החדשה שיכולה לתת כלים לכינון יהדות בת קיימא בזמן הזה.

מגיד מגיע להכרה שהיהדות שקמה כיום היא למעשה יהדות פוסט־רבנית, כלומר יהדות השונה באופן מהותי מזו שהתפתחה מאז חורבן בית שני, זו שהמצוות הן עמוד השדרה שלה. במסגרת יהדות פוסט־רבנית ופוסט־אתנית, האסטרטגיות המסורתיות לשימור הלכידות הפנים־יהודית מתגלות כחסרות ערך, משום שהן כולן נשענות על ההלכה ועל הזיהוי השבטי של "עם ישראל". שלשלת העוגן נקרעה וספינת היהדות, המנותקת ממוצאה האתני, נכנסת למים לא מוכרים. כך, דווקא אמריקה, שהציעה אפשרויות בלתי מוגבלות ליהודיה, מעמידה לפתחם את האתגר הגדול ביותר.

ספרו החשוב של מגיד הוא ניתוח ראשוני, צלול ומפוכח, אם כי לא שלם, של היהדות באמריקה על הישגיה ומשבריה. בפרקיו השונים הוא מביא זוויות משלימות של היצירה והחברה היהודית בארצות הברית בזמננו (היחס לשואה, לקבלה, לנצרות, לתנועת התשובה), שיוצרות תמונת דיוקן של היהדות הפוסט־אתנית. לדיאגנוזה נלווית פרוגנוזה זהירה, שבמסגרתה מנסה מגיד להציץ אל צפונות העתיד. כאמור, הוא אינו פסימי, ורואה בשינויים שעוברים על היהדות לא את התחלת כליונה, אלא את תקיעת השופר שלפני תמורה עמוקה שתעבור עליה; בתמורה הזאת היא עתידה לדעתו ליהפך למערך תרבותי המנותק מקשרי דם.

מגיד עצמו חזר בעברו בתשובה. אחר כך נפרד מהאורתודוקסיה והיה לאחד הפעילים המרכזיים והחוקרים הבולטים של הג"ר (מסורת היא בין מנהיגי הג"ר להיות הן מחפשים רוחניים והן אקדמאים). אין ספק שהוא מכיר היטב את שדה המחקר. מבטו נועז וחדשני, והניתוח המלומד שלו מגיע בזמנו. עם זאת הספר אינו ערוך בצורה מיטבית, ונקרא לעתים כאסופת מאמרים. ואף על פי שדבריו ברורים ונכוחים, החיבור היה נשכר רבות מפרק מסכם ומאיסוף מרוכז של טענותיו.

בסיכומו של הפרק על המפנה הפוסט־מונותאיסטי מדגיש מגיד את הצורך של היהדות בזמן הזה להגיב לשינויים הגדולים שסקר. "על מנת שהיהדות תצמח ולא רק תשכפל את עצמה בציפייה למופע גאולה סופי שירים אותה מעבר להיסטוריה (…) עליה לענות, ולענות ביושר, לעידן חדש". לא מעט ניסיונות לענות כך ביושר מביא מגיד בספרו, והספר בכללותו מנסה גם הוא להיות תשובה כנה. לא האל המלוכני־מונותאיסטי יכריע אם תשובתו תתקבל.

מאמרים נוספים: