בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

הרהורים גורדוניים

א.ד. גורדון סימן אלטרנטיבה. יש מקום לערעור על ההיסטוריה. ערעור כזה יכול לצמוח רק על ידי תנועה של תיקון התרבות. לא אלימות והשכחה, לא שיבה אל איןאונים והבורות, ולא כיבוש הטבע והפיכתו לגילוי של יצרי השלטון והארוס. אלא חינוך מתמיד של האדם לזיקה אחראית לטבע, לזיקה פעילה של אדם העובד בטבע.

…להישאר מלך ולו מלך ללכת

עם בני אדם כמותכם לא

להיות ארץ שאת פניה מברים

בבולדוזר

נבערה מחלום, מסוד חומק

מקולות יער.

קטע השיר הזה נכתב על ידי המשורר ולוחם המחתרת אבא קובנר. הוא האיש שהתפלא באחד משיריו על המקוננים על הרס גימנסיה הרצליה: בתל אביב מדברים על הרס של בית כשלא גמרו לבכות את הילדים שנרצחו בבית הספר שלו בוילנה. אבא קובנר היה פרטיזן יהודי, חלוץ שהעמיד מול האימה והמוות שחווה אתוס של בניין. מה יש לאתיקה שלו ולאימת הבולדוזרים?

האתיקה של בניין הארץ נחשבת בעיני רבים כמרד נגד הטבע שלה. נגד ציפוריה, נגד חולותיה הנודדים, נגד ביצותיה. האתיקה הציונית נחשבת בטון ומלט, מלחמה ופיצוצי מחצבה. היא בניין הבית הלאומי העומד מול הטבע כחומה ומגדל.

בשורות הללו של אבא קובנר בא לידי ביטוי הפרדוקס: הטבע הגלוי, החשוף ושמירתו תלויים בנסתר, בחלום. האם היה הטבע לנסתר משום שנהרס על ידי האדם ? האם הוטל עלינו כמו שאומר אבא קובנר בשיר אחר

לנוע על האבנים

שהיו. אשר הוסטו

בסיקול הגדול, אולי

שרדו תחתן הצפרדעים

ולשון ביצה אשר מתחת

לגני הדשא שהפרחנו.

בארץ כמו שלנו הטבע וההיסטוריה משחקים משחקי מחבואים. ההיסטוריה הטילה את סימניה על הריה ובקעותיה. המרחבים עטורים צלקות של אירועים, הערים העתיקות שרוטות רעידות אדמה.

סמלים וחורבות

אתרי הטבע שבויים בידי סמלים וחורבות. הטבע של הארץ נלקח בשבי לא רק על ידי צבאות פולשים, על ידי ההורדוסים למיניהם שבנו אותה בידי העבדות והמלחמה, לא רק על ידי מע"צ והחלטות הבנקים. הוא נלקח בשבי על ידי חלומות של אלה שבאו אליה, התגעגעו אליה, אלו שהיגרו ואלה שגורשו. טבעה של הארץ נמהל בזיכרון תובעני והשכחה מדעת של דתות, של חבורות של תנועות הגירה ופלישות מלחמה. של ילדים מבוגרים החולמים על תנים ויריות שאכלסו את לילותיהם לפני שנים.

איך מכל אלה יכול הטבע להיחלץ? האם יתגלה בחורבן טוטאלי שישיב אותו לבריאה ללא אדם? האם חורבן כזה יגיע כתוצאה מאותו תהליך עליו הצביע א. ד. גורדון כשטען כי הגיונו של פולחן הטכנולוגיה המשוחרר מאחריות היא המלחמה?

יש מבקשי טבע בארץ החותרים לערער על ההיסטוריה שלה. האם הדרך היא דרך של השכחה, של אובדן הזיכרון מתוך הכרעה? האם תהיה תנועת השיבה לטבע תנועה של ייאוש מהתרבות?

אלטרנטיבה

א.ד. גורדון סימן אלטרנטיבה. יש מקום לערעור על ההיסטוריה. ערעור כזה יכול לצמוח רק על ידי תנועה של תיקון התרבות. לא אלימות והשכחה יתקנו אלא תיקון העובר בנשמת האדם הפורץ את דרכו מן ההיסטוריה אל הטבע. לא שיבה אל האין אונים והבורות המאוימת ולא כיבוש הטבע והפיכתו לגילוי של יצרי השלטון והארוס אלא חינוך מתמיד של האדם לזיקה אחראית לטבע, לזיקה פעילה של אדם העובד בטבע.

זיקה חכמה, מצוידת בערכי מדע ותרבות החושפת ללא הרף את היחיד, המשפחה הקהילה והאומה בפני אחריותם למכלול. לא קריאת פרטי הטבע כחיקוי קטעי אופי אנושי המעצים יצרים מנוכרים של שלטון אלא עבודה החושפת את האדם למכלול של הטבע ולמכלול עולמו, יחד של קיום אחראי מדור אל דור. הפצע שקרע את הטבע וההיסטוריה של האדם לא יתוקן אלא בעמידה של האדם כקורע חלונות אל הטבע. לא כמתבונן תיירי, ולא ככובש והופך את הטבע לחומר גלם של תכניותיו. העובד המטייל, האמן הפורץ את דרכו אל עצמו דרך יצירה, החבר המודע כי אין להתבצר רק בבית שהוא בונה לעצמו ובידי עצמו הופך לבית כלא. תנועת תיקון כזו היא שתחשוף את הדרך לטבע הנסתר על ידי שממה שנכפתה על הטבע בידי האדם. היא שתגלה את היסודות המחברים את בני האדם כמעשה של אחריות כוללת.

כאן על פני אדמה

כאיש שידע מהי הכרעה אישית, מהו גילוי של גבולות היכולת, מהי השבירה המתרחשת במפגש הבינאנושי היה גורדון למי שמכיר בקושי החבוי במפגש המתקן עם הטבע. הוא לא ציפה להתגלויות קלות, לאושר עליון ואוטומטי. לדידו בקשת החיים העליונים נמדדה דווקא ביכולת לחיות את המתח שבמחויבות ל׳כאן על פני אדמה׳. על כן לא הבטיח ולא העניש. לא קבע סדרים ולא האמין בצורות חיים. הוא היה בוודאי נענה להמשך שירו של קובנר

לבוא אל מקום העדרנו. להדליק נר חלב דק

במרחב נטוש. לעכב את הקריעה

ולא בלי אמץ לבראוילומר

שובשובהוהנחני נא

שלא אקיץ בודד וזר

בין כתלי ביתי

אשר בדמי

בניתי

גורדון לא הציע לנו כיצד להתייחס להחלטות פוליטיות הנוגעות לשימור ולפיתוח. גם לא טכניקות להשפעה על ההכרעות המדיניות. לא טכניקה לעיצוב ריבונות הלוקחת אחריות על סדרי עדיפויות בין האזורי, הארצי והעולמי. הוא לא שחרר אותנו מכל אלה גם אם רצה.

בטיוליו עם צעירי השומר הצעיר שהגיעו בראשית שנות העשרים השקיף על הטבע של ארץ ישראל מזווית מבטם של צעירים עובדים, שרים ורוקדים, יודעים את השמחה. והוא היה בשלב האחרון של חייו. כואב ונוצר את תחושותיו. מסכם ופורץ תקווה.

ואנו, כעבור עשרות בשנים , עדיין עומדים באתגר הקשה.


מוקי צור הוא מורה ותיק במכינת בינ"ה ובישיבה החילונית בתל אביב.

מאמרים נוספים: