היום הרת עולם- הזדמנות ללידה מחדש בראש השנה
אילה דקל
בדרך כלל לפני ראש השנה מורגשת באוויר איזו אווירה מיוחדת, הקניונים מתמלאים באנשים שרצים לרכוש מתנות חג וכולנו עסוקים בשאלה איפה נחגוג הפעם. השנה, האוויר מרגיש אחרת, מתוח, קפוץ, יש הרגשה שאף אחד בכלל לא רוצה לחגוג את השנה החדשה. כאילו עצם הקיום של ראש השנה מקרב אותנו שוב לאותו יום נורא ששינה לחלוטין את חיינו באוקטובר לפני שנה.
כשנוברים עמוק יותר במשמעויות של ראש השנה מתגלה כי ראש השנה הוא יום של לידה. לידת האדם ובכך, הוא גם מהווה מידי שנה, הזדמנות ללידה מחודשת, הזדמנות להתחלה מחדש.
על פי המסורת, בכ”ה באלול נברא העולם, ולפיכך, שישה ימים אחר כך, בא’ בתשרי, ראש השנה, ברא אלוהים את האדם – “בעשרים וחמשה באלול נברא העולם. […] נמצאת אומר, בראש השנה נברא אדם הראשון[1]” .
המדרש גם ממשיך ומתאר איך בריאת האדם לא נעשתה ברגע אחד בלבד, זה לקח זמן ושותפים רבים, אבל שעה אחד שעה ביום הזה הלך האדם והתהווה והדבר היה רמז לכך שגם בניו ובנותיו, גם אנחנו נעמוד ביום הזה, בכל שנה, לפני לידה מחודשת.
חווית הלידה המחודשת שלנו בראש השנה מתעצבת לאורך תפילות החג. אנחנו חוזרים שוב ושוב על המשפט – היום הרת עולם – היום יום ההיריון של העולם. וממש כמו בלידה, שבה יש את הרגעים המפחידים והלא ברורים של הכאב, האנקות וגם התחושה הזו של הרפרוף בין חיים למוות, של רגעים בהם יש פוטנציאל לטוב מכל להתממש אך גם לגרוע מכל. ממש כך גם בנויות תפילות ראש השנה, בהם יוחלט לפי המסורת גורלו של אדם, גורלן של מדינות, גורלה של האומה.
לפני שלוש עשרה שנים נכנסתי למיון יולדות בבוקר ראש השנה, בחוץ נשמעו תקיעות שופר ובפנים קולותיהן של היולדות ופתאום ערבוב הקולות היה נשמע כמעט דומה מידי. אני מודה שרק אחרי שילדתי בראש השנה הבנתי לעומק את משמעות קולו של השופר, כפי שמסבירים הפרשנים שתקיעות השופר הן כמו זעקות היולדת כשהיא יושבת על המשבר, כלומר בזמן הלידה. העולם כולו נברא מחדש וזעקות הלידה נשמעות תקיעה אחר תקיעה.
השנה, כשאני תוקעת בשופר, וכשאני שומעת את תקיעות השופר סביבי, הקולות נשמעים כמו קולות של אומה שלמה שנמצאת בתהליך של לידה מחדש.
[1] פסיקתא דרב כהנא כ”ג א
מאז השבעה באוקטובר אנחנו במלחמה, מלחמה על המדינה שלנו, על הארץ ועל העם. וקולות השופר מתערבבים בקולות הזעקה של המשפחות השכולות, של משפחות החטופים והחטופות ושל אלה שמפונים מביתם כבר זמן ארוך כל כך.
זעקות השבר של השופר נשמעות כעת מכל עבר ואולי הן מייצגות את מצבו בראש השנה הזה, כולנו יושבים יחד כעם על המשבר, כולנו חשים את צירי הלידה הכואבים, ומחכים, יחד להיוולד מחדש.
במסכת ראש השנה נכתב שבתשרי התרחשו כל רגעי הלידה המשמעותיים של העם שלנו – “בתשרי נולדו האבות, בתשרי מתו אבות, בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים”[1].
חז”ל מתארים שבתשרי נולדו אבות האומה – אברהם יצחק ויעקב, בתשרי גם נפקדו, כלומר נכנסו להריון, שרה רחל וחנה – שלושת העקרות המקראיות. לאחר תיאורי ההריון והלידה ממשיכים חז”ל במדרש ומתארים עוד רגעים של לידה קצת אחרת. הראשונה היא יציאתו של יוסף מבית הסוהר והשנייה יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות.
חז”ל עורכים הקבלה בין לידה פיזית ללידה רוחנית. בין יציאה מן הרחם לשחרור מבית סוהר ועבדות. אדם שיוצא לחופשי, כמו נולד מחדש.
בשנה זו אי אפשר שלא לחשוב על ההקבלה בין העבדות הקדומה ההיא לשבי של ימינו. זכינו לשמוע חטופים וחטופות שחזרו ארצה כמו “נולדים מחדש” וחוזרים לחיים. זכינו לראות אותן ואותם רוקדים, מדברים, חוזרים לחבק את בני משפחותיהם. ועדיין, רבים כל כך נמצאים בשבי. ולפעמים נדמה שכולנו כחברה לא מצליחים להשתחרר ולחזור לחיים מאז השבעה באוקטובר, כולנו עוד יושבים על המשבר, חשים בצירים ומחכים ללידה.
התפילה הגדולה של ראש השנה הפעם בעיני היא שנוכל לחזור ולכתוב את הסיפור הלאומי שלנו מתוך מקום של חירות, של שמחה, של בחירה. ובתקווה שבשנה הזו ניוולד מחדש. שכל המפונים והמפונות יחזרו לבתיהם. שהחטופים והחטופות יצאו לחופשי ושכל הלוחמים והלוחמות ישובו בבטחה.
[1] מסכת ראש השנה י י”א
