היחס בין מנהיג לעם
פרשת כי תשא
פרשת כי תשא מציגה בפנינו את אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתורה – חטא העגל. מול התרחשות מכוננת זו, עומדים שני מנהיגים – משה ואהרון – כל אחד עם דרך מנהיגות אחרת, כל אחד עם תפיסת עולם שונה לגבי היחס בין מנהיג לעם
משה עומד בראש ההר, מקבל את הלוחות ואת החוקים. הוא המתווך בין האלוהי לארצי, בין הנשגב לאנושי. משה מוריד תורת מוסר מלמעלה, משמיע קול ברור וחד של “כך צריך לנהוג”. הוא איננו מתפשר, איננו מתגמש, הוא נאמן לאמת המוחלטת שהוא מייצג. וכשהוא רואה את העגל, אין הוא מהסס – הוא משליך את הלוחות ושוברם. אין מקום לפשרות כשהאמת המוסרית נפגעת.
אהרון, אוהב השלום ורודף השלום, מייצג היבט חיוני לא פחות במנהיגות – את היכולת לראות את האדם שמאחורי המעשה, את הצורך האנושי שמאחורי החטא. במדרש מתואר אהרון כמי ש”אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. גישה זו מהדהדת את תפיסת “כהן ונביא” שהציג אחד העם, המנהיג שחי בתוך עמו, חש את כאבו, מבין את מצוקותיו. אהרון מבין שלעיתים הדרך להנהיג אינה בהטפה מגבוה אלא בליווי צמוד, בהבנה עמוקה. מול משבר רוחני של העם, אהרון אינו מתנער אלא נשאר בתוכם, ממשיך להיות נוכח. בעולם של קיטוב, של “אמיתות” מוחלטות המתנגשות זו בזו, ייתכן שדווקא מנהיגות בסגנון אהרון – המחפשת הכלה, דיאלוג והקשבה, היא הנחוצה לנו ביותר.
המתח בין שתי גישות המנהיגות הללו ממשיך ללוות את ההיסטוריה היהודית והאנושית כולה. האם מנהיג צריך להיות נאמן לאידיאלים מוחלטים גם במחיר ניתוק מהעם? האם עליו להיות קשוב לרחשי העם גם במחיר פשרה עם האמת המוסרית?
בימינו, זוהי שאלה קריטית יותר מתמיד. מנהיגות פוליטית נמדדת פעמים רבות בסקרי דעת קהל, בפופולריות, בנראות תקשורתית. מנהיגים רבים מרגישים שעליהם להגיב בזמן אמת לכל נטייה וטרנד ציבורי, לכל הלך רוח מתחלף. הפיתוי להיות “אהרון” שנענה לקריאות “קום עשה לנו אלהים” הוא עצום.
אך פרשתנו מלמדת אותנו שמנהיגות אמיתית דורשת איזון – את האומץ להיות משה, להוריד תורת מוסר מלמעלה, להתעקש על עקרונות יסוד ולא להתפשר עליהם, יחד עם היכולת להיות אהרון, להקשיב לעם, להבין את צרכיו ולחפש דרכים לגשר על הפערים.
מול שתי גישות המנהיגות הללו, מציבה הפרשה רעיון שלישי, מפתיע – במסכת אבות חז”ל דורשים את הכתוב “חָרות על הלוחות” – “אל תקרא ‘חרות’ אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה” המדרש המפורסם מלמד אותנו לא לקרוא “חרות” אלא “חירות”. החירות האמיתית טמונה דווקא בלוחות, בקוד המוסרי הקבוע והיציב. וכאן טמון פרדוקס עמוק: האדם חופשי באמת דווקא כשהוא מחויב למשהו גדול ממנו, לקוד אתי ומוסרי.
העגל מייצג את החירות המדומיינת של סיפוק מיידי, של חיים ללא מחויבות, של “אכול ושתה כי מחר נמות”. אך חירות זו היא למעשה עבדות – עבדות ליצרים, לתשוקות החולפות, לתחושות הרגעיות.
לא במקרה מופיע בפרשה זו גם הציווי על השבת. השבת היא הניגוד המושלם לעגל. העגל הוא סגידה לחומר, למוחשי, לסיפוק המיידי. השבת היא שחרור החומר, הנחת הצד החומרי כדי לפנות מקום ליצירה רוחנית. השבת, במהותה, היא הביטוי המובהק ביותר של “חרות על הלוחות” – האדם משתחרר מכבלי העשייה החומרית כדי להתמסר למה שנצחי ועמוק יותר.
החירות האמיתית נמצאת בחיבור שבין משה לאהרון, בין עמידה איתנה על עקרונות מוסריים לבין הקשבה אמיתית לצרכי העם. החירות האמיתית דורשת מנהיגים שאינם נכנעים לפופוליזם מחד, אך גם אינם מתנתקים מהעם מאידך. ויותר מכל, החירות האמיתית מזכירה לנו שחיים של משמעות דורשים מחויבות למשהו גדול מאיתנו – לערכים, למוסר, ליעדים שמעבר לסיפוק המיידי. זוהי תמצית המסר של “חרות על הלוחות” וזוהי תמצית האתגר העומד בפני כולנו, מנהיגים ומונהגים כאחד.
שבת שלום.
