בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

הכל או כלוב | ראיון עם דב אלבוים מתוך 'מקור ראשון'

פורסם במקור ראשון, 21.8.17

דב אלבוים חולם על מדינה שבה החילונים קצת יותר צנועים והדתיים פחות נרתעים. לאחר שכתב רומאנים עמוקים על עולמו הפנימי, הבין שדווקא ספרי הילדים שלו הם החושפניים מכולם

"חבושים ברטיות על פצעינו השותתים נודדים אלוהַי ואני אנה ואנה, נעים זה לקראת זה ולעתים זה לצד זה, מחפשים רפואה, גאולה, שם חדש…. כמו שני גֵרים,אנו מקווים להיפגש מדי פעם בפעם ולמלמל זה לזה: 'מחול לך, מחול לך, מחול לך'".

במילים מרטיטות אלה סיים דב אלבוים את ספרו "מסע בחלל הפנוי", שיצא לאור לפני עשור בדיוק; רומאן אוטוביוגרפי נפשי שמגולל חיפוש פנימי של הכותב במשך שנה שלמה, תוך בחינת עברו בעולם החרדי מול חייו הנוכחיים, שאמנם נטועים עמוק בעולם היהודי, אך אינם מאפשרים להכניס אותו למשבצת הדתית, החילונית ואפילו לא זו המסורתית־קלאסית. וכפי שעולה מהסיומת הזו, הספר תם והדרך עוד נמשכת.

בימים אלה יושב אלבוים לכתוב רומאן נוסף, חשוף עוד יותר מקודמו, ולצידו הוא מתהדר גם בספר ילדים חדש. כמו בשלושת ספרי הילדים הקודמים שכתב, גם במקרה הזה אסור לתת לעלילה, המכוונת לגיל הרך, להטעות את הקורא הבוגר: בתוך סיפור המעשה המתרחש בגן החיות ניתן לזהות קווים לדמותו של הסופר, גם אם לא התכוון לכך. "אני כותב ספר כדי להשתנות וכדי להביע את ההשתנות הזו", אומר אלבוים על ספריו למבוגרים, אבל לא רק. "ספר מכניס אותך לעבודה, לבירור הנפש, בירור הדעת שלך. כשאתה מוריד את זה אל הכתב, אתה חייב להגיע לאיזה מיצוי של מי אתה באותו זמן. וזה שלב מסוים בחייך שמשתנה בהמשך. אתה חייב להפסיק את הספר באיזשהו שלב, גם אם עד להורדה לדפוס כבר יחולו בתוכך שינויים נוספים.

"את 'מסע בחלל הפנוי' אני לא מצליח לקרוא היום. למעשה, אני לא מכיר בו את עצמי. כל כך השתניתי. אני במקום אחר, לא שונה לחלוטין אבל הרבה יותר עמוק, הרבה יותר מבוסס. אני אבא לארבע ילדות בנות 7 עד 17, ואני רואה את עצמי כמישהו שצריך כבר לטפל בהורשה, לא רק בפריצת הדרך של עצמו. אני לא יכול להסתפק בלהמשיך וליצור את עצמי, אני מוכרח להתעניין במה שאני נותן ואיך אני מוסר את המקל הלאה".

את קפיצת האומץ הראשונה שלו עשה אלבוים בגיל 17, כשעזב את הישיבה שבה למד לטובת ישיבת "חברון" הנודעת. בהמשך עזב לחלוטין את העולם החרדי, התגייס לצה"ל, שירת ככתב צבאי וכעורך בעיתון "במחנה", ותוך כדי כך פרץ לעצמו דרך יהודית עצמאית. גם לופה האנטילופה, גיבורת הספר הטרי "לא סתם אנטילופה" (הוצאת עם עובד, עִם איורים צבעוניים ומרהיבים של אביאל בסיל), עשתה קפיצת אומץ משמעותית משלה. מתוך הכלוב המבוקש שלה בגן החיות היא זינקה אל הלא נודע, ממש כמוהו.

"הייתי העילוי של הישיבה. אני לא אומר את זה בהתנשאות ולא בהצטנעות, אני פשוט מציין עובדה", אומר אלבוים. "זו הייתה אחת הסיבות לכך שעזבתי את הישיבה. לא יכולתי לסבול את זה שאני בתפקיד העילוי הצדיק, זה שמתפלל עשרים שעות ברציפות, צם בשני ובחמישי, לא ישן בלילה, הקדוש שמסתכל רק על הרצפה כדי לשמור על העיניים. אני לא יכול להיות מסכה או קליפה – לא חרדי־קליפה, לא חילוני־קליפה, לא איש־תקשורת־קליפה. להיות כזה פירושו להרוג את עצמך. זה אסון, זו עבודת אלילים. וזו הצעקה שיצאה בספר על האנטילופה".

גם ספר הילדים הראשון שלך, "האריה הרעמתן והג'ירפה גם", הוא בעל מאפיינים אוטוביוגרפיים בולטים.

"הספרים הללו נולדו קודם כול מחוויות עם הילדוֹת שלי. מה שהן מתמודדות איתו, הופך באופן טבעי להתמודדות שלי. הספר על האריה בא אחרי שחברה של בתי הבכורה צחקה עליה והעליבה אותה בגלל איזה שינוי שעשתה בשיער. רציתי לנחם ולחזק אותה, וכך נכתב הסיפור. רק אחרי שנתיים – תראי איזה דיקט אני – קלטתי שכתבתי על עצמי. כי מה זה אריה שמוריד את הרעמה שלו?", שואל אלבוים ומניף את ידו במחווה של הסרת הכובע, הסרת הכיפה. "ככה נראה מלך החיות? דורשים ממנו: 'שחק את התפקיד, אל תשגע אותנו עם האותנטיות שלך'. אני לא מוכן לשחק לפי הכללים, ושילמתי על זה מחיר. אבל כשאתה שומר על עצמך, בסוף אתה מרוויח מזה. כולם חוזרים אליך".

מבחן העץ

המחיר ששילם אלבוים על הורדת המסכה ועל המעבר מהעולם החרדי לעולם היהודי־ייחודי שעיצב לעצמו ולאחרים, היה נתק בן 15 שנה מהרבה בני משפחה, ובהם גם אביו. "היה יותר טוב אילו נהרגת בתאונת דרכים", אמר לו אז אחיו. היום ניתן לראות באלבוים, בן הזקונים במשפחה בת תשעה אחים, את הדבק השבטי; זה שמקפיד לאסוף את כולם אליו בחול המועד סוכות באופן קבוע, להציב מנגל גדוש בשרים שעונים על דרישות הכשרות המחמירות, ולאחד את המשפחה הרחבה לסוכה גדולה אחת בכוכב־יאיר.

"בסופו של דבר, כל אחד מבני המשפחה המשיך עורק אחד בדי־אן־איי המשפחתי", אומר אלבוים. "אבא שירת בהגנה כחרדי, היה מאוד ציוני. רוב הילדים שלו יצאו יותר חרדים ממנו ואנטי־ציונים, מי יותר ומי פחות. אני לעומת זאת תמיד שיחקתי עם הילדים החילונים בשכונה, ויצאתי סלט ישראלי. וזה הסיפור של לופה האנטילופה. סיפור על עצמי, על האומץ להוריד את המסכה, את הדרגות, את מה שתפרו לך. להיות נטול תואר, נטול הגדרה, נטול מגירה. כל החיים אני בורח מהמגירות".

לופה היא אנטילופה שמקנאת בבעלי החיים הפופולריים יותר בגן החיות שבו היא מבלה את ימיה. אחרי אימונים ספורטיביים מפרכים היא הופכת לחביבת הקהל, שבא לצפות בפלא המקפץ בחבל, מבצע תרגילי קרקע ומרים משקולות. היא זוכה לתהילה ואפילו לכמה קמפיינים, אבל לופה – זהירות, ספוילר – לא מוצאת אושר תחת אור הזרקורים, ובסופו של דבר בורחת בקפיצה אתלטית לתפארת אל העולם הזר שמחוץ לכלוב. בניגוד למה שאפשר לחשוב, מטרת הספר לא הייתה יציאה מופגנת נגד עידן השואו, שבו התשובה הפופולרית לשאלה "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" היא "מפורסם". גם כאן, האינטראקציה של אלבוים עם בנותיו היא שהולידה את הסיפור, לאחר שביקר איתן בגן חיות ענק באנגליה, שעתיים מלונדון.

"מדובר בגן מוזר. הולכים המון מכלוב של חיה אחת לאחרת, והיינו צריכים לסחוב את הקטנה בעגלה. חיפשנו את הדוב או השימפנזה, אבל הגענו לאנטילופה, וכולן היו מבואסות. הסיפור נוצר כדי להרגיע את הבכי של הבנות המאוכזבות, אבל גם כי באמת הרגשתי לא נעים מהחיה הזו, שאף אחד לא רוצה להתעכב עליה. אגב, החרוז 'לופה האנטילופה' נוצר כי אני מכיר הרבה חומרים של הבודהיזם הטיבטי, ואצלם 'לופה' זה תואר מקביל ל'רב' אצלנו.

"אסף ענברי – סופר, חוקר וחבר – התקשר אליי לאחרונה, ורק בזכות השיחה איתו שמתי לב שלופה היא אני. העניין בספר הוא לא אם להיות מפורסם או לא. העניין הוא להעז לקפוץ את קפיצת האמונה הזו. חייבים אמונה בשבילה".

אמונה במי?

"במי שאתה מאמין. אלוהים, אלוהים שבתוכך, מה שזה לא יהיה. זה אומר שאני יכול לקפוץ לתוך ההוויה, ולהאמין שהקפיצה הזו לא תרסק אותי, לא תפזר אותי ולא תהפוך אותי לסתם".

בכל זאת, בשורה התחתונה הספר מדבר על מהשאפשר להגדיר כמחלה של העידן הזה, שבו הפרסוםוהמפורסמות הם קנה המידה לכול. כשקראתי אותו עם הבן הקטן שלי, הוא שאל: "רגע, אבל מי שכתב אתהספר הזה הוא סופר, אז גם הוא מפורסם. הוא רוצה לברוח מזה?"

"אנחנו אכן חיים בעולם שחשוב בו להיות מפורסם, ולא לעשות משהו משמעותי שאולי בגינו תהיה מפורסם. מהפרסום אתה כבר גוזר את הקופונים. זה עולם של סלבריטיז, של תוכניות ריאליטי. להיות מפורסם זה מקצוע. הילדים צופים הרבה במסכים השונים, והם מושפעים מזה, אבל זה מעסיק גם אותנו המבוגרים. אנחנו מוקפים אנשים שעושים חיל וצוברים כסף ומוניטין על כלום. דמויות שצמחו רק בגלל כוח בלבול המוח שלהן, מבלי שבנו משהו באמת. תכל'ס, גם אנחנו מתעצבנים על מישהו ריק שזוכה להכרה על כלום, אנחנו משתגעים מזה. החברה כולה עסוקה בפרסום, ראש הממשלה עסוק בזה מאוד. אף אחד לא רוצה להיות סתם. איך יכול להיות שאני סתם? וכדי לא להיות סתם, אתה מחפש משהו קליפתי, חיצוני. אולי הצלחת כמו לופה להגיע אל המטרה, אבל הכול ריק מבפנים, וזה הופך להיות כלא בפני עצמו".

את הדרישה "לא להיות סתם" אלבוים מציב לא רק מול עולם המפורסמים הריק מתוכן וגם לא רק מול עצמו, אלא מול היצירה הספרותית בכלל. "יש כאלה שמאמינים בספרות כיצירה בפני עצמה; אני כסופר עברי מאמין שטקסט חייב לתת, ולא רק חוויה אסתטית. טקסט ראוי ומוצדק הוא כזה שהשאיר לך משהו. כך לימדו אותנו התורה וחז"ל וכל סופרי ישראל, כולל ביאליק וגרוסמן. כשאני כותב, אני רוצה לדעת שתוכל לעשות בזה משהו. אחרת בשביל מה לכתוב? כדי לכרות עצים?"

מבחן העץ הנחה את אלבוים גם ביושבו על כיסא העורך הראשי של "ידיעות ספרים": הוא התעקש לקבל להוצאה רק ספר שיענה בחיוב לשאלה האם הוא מצדיק כריתת יערות. "אם התשובה הייתה שהיצירה נותנת משהו לבנאדם, קיבלתי אותה. כמו שאני קוטף ירקות רק אם זה לאכילה, כך גם כאן. ספר טוב שנותן משהו לקורא הוא אוכל מזין. אחרת זה פשע ועוול".

ניחשתם נכון, רוב כתבי היד שהגיעו להוצאה לא עברו את מבחן העץ. חלקם נדדו למו"לים אחרים והפכו לסיפור הצלחה, מה שהביא את מעסיקיו של אלבוים לנזוף בו קשות. אותו מבחן הוא כנראה גם הסיבה לכך שנדרש עשור שלם עד שאלבוים החליט לפנות זמן לטובת הרומאן הנוכחי שלו, שמתבשל אצלו כבר שבע שנים, מאז פטירתה של אמו. אחרי "זמן אלול" שזיכה אותו לפני שני עשורים בהכרה ראשונה כסופר, "חיי עם האבות" שהניב לו את פרס נשיא המדינה לספרות, ו"מסע בחלל הפנוי" שתורגם לאנגלית – כולם בהוצאת עם עובד, כולם בעלי מאפיינים אישיים מאוד – הפעם לדברי אלבוים מדובר ברומאן אישי באמת.

"הפחיד אותי מאוד להוציא את 'מסע בחלל הפנוי', כי שמתי את עצמי ואת הלב שלי בחוץ. בהמשך דווקא שמחתי על זה. הרגשתי שהספר נתן קואורדינטות להמון אנשים. לפני כמה שנים קיבלתי מכתב מאישה שסיפרה לי שהיא גוססת מסרטן. היא פגשה את הספר, כתבה הערות בצד, ואמרה לבן שלה שזו הצוואה שלה בנושאי אמונה, אלוהים ודת.

"הספר הבא לוקח לעולם מאוד שונה. אותי זה מפתיע, ומן הסתם יפתיע גם את הקוראים. אני חצי ספרדי, מאמין בעין הרע, אז אני לא מדבר עליו יותר מדי. אבל אני יכול לומר שאחרי הרבה שנים של עבודה בדד־ליין, מגיע לי לכתוב בלי לוח זמנים, בלי תאריך יעד לסיום. לא יכולתי לנסוע לטיול הגדול אחרי הצבא, כי הייתי צריך להתפרנס ולבנות קריירה. אף פעם לא נתתי לעצמי זמן. תמיד לחוץ על הספרים ועובד בכוח, גונב פה שלושה חודשים ופה עוד שלושה. עכשיו החלטתי שאני יכול להרשות עצמי לתת לדברים להבשיל בזמן. שיהיה לספר הזה היריון שלם ובשל ובריא. אני במהלך מאוד מסעיר. אני הולך לקפוץ, ממש הופך להיות אדם שונה. אדם אחר".

אשכנזי בטעות

החצי הספרדי של אלבוים הוא למעשה אשתו כרמית, שמוצאה מרוקאי. לדבריו, גם ילדותו שלו הייתה חצי מרוקאית. "אמא, מבית משפחת בלוי הידועה, גדלה בעיר העתיקה וידעה ערבית. עד היום בחתונות בלוי יש שירים בערבית. בסנהדריה, שבה אני גדלתי, השכנים היו ברובם מזרחים. בישיבה תמיד התחברתי לבחורים הספרדים. הייתי כנראה האשכנזי היחיד שהלך ללמוד את השו"ת של עבדאללה סומך מבגדד, של רבני בבל. תמיד נמשכתי לשם. אגב, מאוד הזדהיתי עם תנועת ש"ס כשהיא קמה. אני אשכנזי בטעות".

הספר המתהווה נובע מהמוות של אמו, שהביא את אלבוים למחשבות על ההורות שבצילה גדל. "למעט הילדות שלי, אני לא חושב שהיה אי פעם אדם שהייתי קשור אליו כמו לאמא שלי, זִכרה לברכה. וזה למרות שלא היו בינינו חיבוקים ונשיקות. לא היה מגע גופני בכלל. עד גיל שלוש עוד ישנתי איתה במיטה, ואז זה נפסק כי זה מאוד הפריע לאבא שלי. באת הביתה, ואין מגע. גם לא ראית שום מגע בין אבא לאמא".

זה עניין דתי? עדתי?

"כנראה עניין אשכנזי־חרדי. הנשים מפסיקות לגעת בילדים שלהן בגיל מסוים. היום זה נראה לי מופרך, חבל לי. אני חושב לעצמי: למה לא חיבקתי אותה יותר? כמה שנים לפני שנפטרה החלטתי שלא אכפת לי. התחלתי לנשק אותה במצח, לגעת, ללטף אותה קצת, רק כמה שראיתי שנוח לה. כך מקובל בחברה שלהם. וכמה שזה שונה מהדרך שבה כרמית ואני מגדלים את הבנות. אתמול בערב שתיים מהן קפצו על המיטה שלנו, וכולנו היינו בהתגפפות משפחתית חזקה מאוד. אמרתי לכרמית: שמעי, אני קפיצת מדרגה אבולוציונית – מהמקום שגדלתי בו, לעובדה שאני מגדל ילדים שיש להם הרבה נוחות עם הגוף שלהם, ביטחון עצמי, נוחות במגע עם אחרים. אני כמעט שלושים שנה מחוץ לעולם החרדי, ועדיין לא יודע איך נוגעים וכמה נוגעים. הדרך שלי עם העולם היא קפיצת מדרגה".

אתה מדבר על ביטויים של אהבה, ומה עם האהבה עצמה?

"בתוך זה נמצא גם כל עניין האהבה. להרגיש אהבה, לתת לה מבע במקום המקודש של אהבה, ולא במקום של ההפקרות. אני לא מדבר על אש התשוקה שמשתוללת והולכת לאן שבא לה, כי זה באמת מקום בעייתי מאוד. אני בטוח שמזה חששו אבותיי ואמותיי, מההפקרות הזו. אבל המצב הנוכחי יוצר נכויות קשות".

איך בונים זוגיות אחרת עם אשתך כשאין לך כלים מהבית?

"כמו שעוברים נהר, אבן אחרי אבן, משתדלים לא ליפול. זה מורכב, כשהמודל שמגיע מההורים הוא כמעט בלי שפה רומנטית, בלי ביטוי לזוגיות בשום דרך, לא מילולית ולא גופנית. כשאין שום מקום מופגן לקדושה שבמיניות, שבחיבור, נוצרים אנשים מאוד בודדים. אני חושב כמה בדידות יש במערכות יחסים כאלה. יש קדושה ויש חסד וצדיקות, ובטוח שיש אהבה בהרבה מקרים, אבל יש גם הרבה בדידות בסיפור הזה. יש קרבה שנגזלת מאחים ואחיות, מההורים עצמם. בארבע האחיות הגדולות שלי לא נגעתי אף פעם מאז שהייתי בן שלוש. כך זה גם בין דודים לאחייניות, או בין דודות לאחיינים. תמיד נשמר דיסטנס. זה לא שאני לא מבין את הפחד, השאלה עד לאן לוקחים את זה.

"היום כל העניין הזה של זוגיות וקרבה וקשר גופני נמצא במרכז. אנחנו הולכים לעולם שבו האהבה היא הערך המרכזי. זה אומר שגם במקום הפלורליסטי, האנשים לא יכולים להיעצר בלחוות סוג מסוים אחד של אהבה, אלא רוצים לחיות את כל החדרים של אהבה שיש בתוכם. רוצים אהבה מסוג זה ומסוג אחר. אני רואה בזה תיקון גדול. בתפיסה הרוחנית שלי, זו מצווה גדולה".

נוח לך עם מצעד הגאווה?

"אם אני מרגיש בנוח עם מישהו שצועק את המיניות שלו ברחוב? לא. כי מבחינתי המקום האינטימי צריך להישאר אינטימי כדי שהכוח שלו והקדושה שלו יהיו בעלי נוכחות אמיתית. מצד שני, כשלאנשים יש המון חדרי אהבה בנפש, אני לא יכול שלא להבין את הצורך שלהם לפתוח את המנעולים האלה ולצאת החוצה. הם רוצים לחגוג את השחרור, ואני מפרגן להם את זה לגמרי. זה העידן שבו אנחנו חיים".

לאן זה לוקח?

"חשבתי על זה המון. יש לי חבר שהיה רב והיום הוא בעד אהבה חופשית וכדומה, ואותי זה מאוד הסעיר, כי בעיניי זה לצאת מתוך היהדות. את רואה שבתרבות היהודית – בלי קשר למצוות עשה ולא תעשה – קדושת האינטימיות הזוגית היא ערך גבוה מאוד. הנביא הושע לוקח לו אישה זונה כמשהו שמתאר את הידרדרות מערכת היחסים המטפיזית של ישראל והקב"ה. זו ספרות, לא הלכה. אנשים שהולכים לכיוון האהבה החופשית עושים מהלך פסול, מהלך שמוציא אותך מהיהדות, מתרבות ישראל ששונאת זימה ועריות. זו כפירה בעיקר, בחלק עמוק מהמונותאיזם. זה לא לומר 'אני ליברל במובן הזוגי, מאמין במודלים שונים של נישואין', אלא בעצם לומר: 'אני פוסל את הבלעדיות'.

"מה שעומד פה על הפרק זה צלם מול אלוהים. יחסים של אמת הם יחסים של אחד על אחד. בתחום הזה יש בארץ הליכה לקראת תרבות אלילית, ואת זה אני מרגיש בצורה חזקה".

בתשעה באב האחרון, שאותו ציין בצום ובלימוד, עסק אלבוים בנושא זה באמצעות קריאה ומחשבה מעמיקה. "אני לוקח את הדברים האלה מאוד ברצינות. האמירה של חז"ל שמיום שחרב בית המקדש בטל יצר עבודה זרה ויצר העריות, נכונה במובן שזה לא מה שהיה קודם. הפולחן שעליו הנביאים מדברים, מה שמטריף אותם, הוא פולחן האשרה והבעל, שיש בו המון קרנבליות מינית. אני רוצה מאוד שגם התרבות החילונית תשמור על ההסתכלות הזו, שנחצבה בדם התרבות שלנו במשך אלפי שנים. הייתי רוצה שנשמור על הערכים האלה, שאומרים שקשר אמיתי נוצר כשזה אדם מול אדם או אדם מול אלוהים. בלי הפרטה גלובלית של כל מערכות היחסים והשטחה שלהן. כשהאדם לא מונוגמי, ולא צריך להיות כבוש בתחמיץ שלו ושל משפחתו בשעות הכי קשות, הוא לא מגיע לפינות הכי חשופות ואמיתיות של חייו, ואז הוא בעצם מפספס בייעוד שלו".

לנו אין קבוצות לחץ

הקריאה בספרי הנביאים בתשעה באב העמיקה אצלו גם את החשש לעתידה של החברה הישראלית. אלבוים מדבר על סכנה לפיצול בסגנון תנ"כי בין יהודה לישראל. "מה שהנביאים מתארים נשמע מוכר. נראה לי שבעתיד הלא־רחוק יהודה תהיה אזור ירושלים ויו"ש, התושבים שלה יהיו חרדים ודתיים. ומנגד יהיה עם ישראל – זה של תל־אביב, וגם הגליל, רמת הגולן והעמקים, הקיבוצניקים והמושבניקים. כל מה שהוא לא ירושלים, יו"ש והדרך אליהם.

"ביהודה תהיה אורתודוקסיה עתיקה, ומי יודע לאן זה ייקח. אולי יקימו שם את בית המקדש מתישהו. מדינת עם ישראל לא תהיה בהכרח של פורקי עול, אבל הם לא יוכלו לחיות עם מה שקורה שם ביהודה, כמו שביהודה לא יכולים לחיות עם מצעד האהבה. משהו בתוכנו יפקע, כי הביטחון העצמי של הדתיים והחרדים עולה, והם יותר ויותר משוכנעים שהם צודקים ושהדרך החילונית לא לוקחת לשום מקום; ומהצד השני, ככל שהחילונים נכנסים יותר למגננה ופוחדים מההגמוניה הדתית, גם הם מקצינים לכיוון אחר.

"הגשר בין יהודה לישראל ממש לא מצליח להיבנות מספיק טוב. כל הזמן האבנים נופלות ממנו. ולי זה כואב, כי אני שם, על הגשר. אני מנסה לבנות גשר שהוא לא של סובלנות הדדית, אלא כזה שרוצה יצירתיות משותפת, חיבור שמצמיח משהו נוסף. זה לא מצליח לי בינתיים. לפעמים אני אפילו מרגיש שהוא מתמוטט לגמרי. ואני לא מבין למה, הרי רוב האנשים על הגשר הזה, למה לא מצליחים לבנות אותו?"

מי נוסע בגשר שלך?

"אני שואף לגשר חזק, עם הרבה נתיבים וכל מיני כלי רכב. יש בו מקום לכולם. אני פלורליסט לא רק במובן של לקבל את השונה, אלא יותר מזה: אני רוצה שהאחר ייתן לי משהו שאני לא יודע לתת לעצמי. הסובלנות שלי נתונה לרב ישועה בן־שושן מהמחתרת היהודית, ולסאטמר, ולחילוני בתל־אביב. לא סובלנות של 'טוב, הם טועים, אבל אני נותן להם מקום וכבוד', אלא של 'אני מאמין שיש להם מסר בשבילי'".

בניית הנתיבים על הגשר של אלבוים כוללת את מרכז בינ"ה – "תנועה ליהדות חברתית, המקדמת זהות יהודית ותרבות עברית, בדגש על צדק חברתי והעצמה קהילתית", כפי שהוא מוגדר. במסגרת זו הקימו אלבוים וחבריו את הישיבות החילוניות, שלוש במספר, וגם מכינה קדם־צבאית, גרעיני שנת שירות וגרעיני נח"ל. "אנחנו מנסים ליצור תלמידי חכמים חילונים ולהוביל את ההתחדשות החילונית בארץ", אומר אלבוים. "פרויקט המדרשים שלנו (שבמסגרתו יצאה לאור חוברת בשם "תלמוד ישראלי – מסכת העצמאות" – א"ג) הוא ניסיון למצוא מקום תחת השמש לסוג כזה של יהודים, ליצור את השפה של המסורתיים־לכתחילה. כלומר, זה לא שהייתי רוצה להיות חרדי אבל קשה לי ולכן אני מסורתי, אלא אני בוחר מראש במסורתיות שלי.

"למרות שאני מדליק אש ונוהג בשבת, אף אחד לא יגיד לי שאני לא שומר שבת. אני שומר שבת, לא לפי השולחן ערוך או 'שמירת שבת כהלכתה', אלא מחפש מתוכי את הדרך שבה אני כיהודי רוצה לבטא את השבת ולשמור אותה. צריך להיות כבוד לדרך כזו. ארבעים עד חמישים אחוז מהיהודים הם שם, מסורתיים. זה הגשר. אבל לציבור הזה אין קול. הוא לא סקטוריאלי, הוא לא שייך לקבוצות לחץ, הוא לא מייצר פוליטיקאים, ותמיד יש לו דברים דחופים יותר שלפיהם הוא בוחר נציגים בפרלמנט".

מהיכן מגיע הצורך למצוא ביטויים חדשים למסורות ולמסגרות הקדומות?

"אני מרגיש שנשלחנו לפה אחרי השואה. זו לא שיבת ציון, לא 'חזרנו'. שיבת ציון אחרי גלות בבל באה להחזיר עטרה ליושנה, עזרא ונחמיה באו לנקות את עם ישראל מהתבוללות ומעבודה זרה. מה שאנחנו עברנו פה זו יציאת מצרים. כל מה שהיה קודם – נשבר. יצאנו מהתופת של התופת לאיזו גאולה מטורפת. לא ייאמן שהלב יכול להתמתח כל כך חזק. זו פרדיגמה שמבקשת יצירה של משהו חדש. היהדות נולדה אחרי יציאת מצרים, וגם הקטסטרופה הזו שלנו מאפשרת לידה. ואני חושב שאנחנו עוד לא נולדנו מבחינה תרבותית. אני מחכה ללידה הזו. הייתי רוצה שנבנה מקדש יחד, בלי ליצור מריבות עם עמים אחרים ודתות אחרות, ושכל קבוצות עם ישראל יוזמנו בכבוד לתת את התרומה שלהן ולקבל את המקום שלהן. זה צריך לקרות כשהגשר שלנו בנוי ויש דיבור וכבוד הדדי – 'אני אולי חולק עליך, הדרך שלך עקומה בעיניי, אבל אני נותן מקום לדרך הזו'. ההצלחה בזה היא בניית בית המקדש השלישי.

"לצערי, היום אין כבוד. דתיים לא נותנים כבוד למסורתיים, החרדים לא נותנים לאף אחד, וגם לא בינם לבין עצמם. אבל הקב"ה דואג שהמבנים המעוותים הללו יתפרקו מאליהם. החרדים הם לא חברה אותנטית, וסופה להתפרק מבפנים, דווקא כשהיא בשיא כוחה. רומא בשיא הכוח שלה מתחילה להתפרק, כי זה כבר קליפתי לגמרי. כך גם החברה החרדית, שלא מחזיקה שום דבר אמיתי. היא דנה כל כך הרבה צעירים לבטלה ושעמום, זה יכול להחזיק את עצמו? הם חיים בכלא. יש שם סחר־מכר מבזה שכולו שואו וקליפה ותדמית וכסף של שידוכים. העיוות הוא מבפנים. כי כאשר לאף אחד אין כסף, כל הזמן מדברים על כסף. מקבצים נדבות ושנור. חברה שרצתה להביא את עצמה לשיא ההתעלות הרוחנית, בסוף מתעסקת רק בחומר. הם דנים את הנשים שלהם להיות מכונות לידה ועבודה. אני אומר את זה בכאב, זו המשפחה שלי שם, זה בבשר שלי. אני הולך לשמחות שלהם ושומע את דברי התורה. אין להם מה להגיד. מדקלמים. כמו אנשים שהולכים ליפול לתהום, ובמקום להסתכל הם רק מדברים לתוך הקבוצה: 'אנחנו לא נופלים לתהום, אנחנו עולים בהר'".

גם החברה הדתית־לאומית, לפי אלבוים, עומדת על סף התפרקות. "הפמיניזם יפרק אותה. מתי מתרחשת מהפכה מדעית? כאשר יותר מדי מחקרים וניסויים לא יכולים להחזיק יותר את הפרדיגמה המדעית הקודמת. אותו הדבר לגבי מהפכות דתיות. כמה הכיפות הסרוגות יוכלו להכיל את המלכה פיוטרקובסקי האלה? הנשים ידרשו דברים ששום מנגנון דתי לא יכול להכיל. באיזשהו שלב מלכה ודומותיה לא יסכימו שיפסלו אותן לעדות תחת החופה, לחזנות ולקריאה בתורה. כדי לתת להן את זה צריך למחוק חצי מהשולחן ערוך, וזו מהפכה. לא יעזור שיצעקו 'רפורמים', כי הן לא רפורמיות. מלכה פיוטרקוסבקי מחמירה. היא לא רוצה את הפטורים שמקבלות נשים, ולא רוצה שישימו אותה בצד. ועם זה ההלכה לא יכולה להתמודד. מהפכה מתרחשת דרך מי שלוקח על עצמו יותר חובות, לא פחות. לכן החלוצים הצליחו במהפכה הציונית, ולכן תוך עשרים שנה הנשים האלה ינצחו גם הן".

ומרכז בינ"ה? גם הוא יהיה חלק מניצחון?

"בעיניי הוא היום סיפור הצלחה מבחינת ההשפעה על החברה הישראלית. עצם זה שכבר לא מופתעים כשפוגשים חילונים שלומדים תורה או יודעים תורה ברמה מסוימת – זו מהפכה. לפני שלושים שנה, כשבאתי לעולם החילוני, לא היה חילוני אחד או חילונית אחת שאפשר היה לדבר איתם על תורה. היום זה ברור, זה קיים, זה נפוץ וזה קורה בכל מקום. בישיבות החילוניות שלנו לא צומחים הרב עובדיה וחזון־אישים, אבל גדלים הרבה נערים ונערות שיודעים לדבר את השפה היהודית, ושלא מחזיקים הפוך את הזוהר והתלמוד. יש להם מפתחות הבנה שאני ואת לא נוכל להביא, כי גדלנו שם.

"מבחינה כמותית, אני מרגיש בשנים האחרונות שיש בעיה. בנט והבית היהודי עשו איזה מחטף. הם לקחו את כל האנשים שהתחברו להתחדשות היהודית החילונית הזו, וכאילו חטפו אותם. 'אתם כבר בעניין? נראה לכם את זה בדרך האורתודוקסית שלנו'. לעצמם הם אומרים: נעשה את זה חייכני ורך, ונצרף את כולם אלינו. התקציבים להחדרת חינוך יהודי בבתי ספר בעצם בונים על היחס הבסיסי הנינוח של אנשים כלפי התרבות היהודית – יחס שנוצר בגלל ההתחדשות היהודית – ולוקחים את זה לצד שלהם".

חסידים לכמה ימים

נראה כאילו אתה מסוג הדתל"שים שלא רוצה ילדים חילונים, אלא דתל"שים. ואתה מנסה לענות גם על אמירתו המפורסמת של יעקב חזן – "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות".

"אני מקבל את זה. אני בהחלט משקיע המון זמן בלימוד תורה עם הבנות שלי. עם כל אחת יש לי חברותא מסוג אחר, לפי מה שמתאים לגיל שלה. עם הגדולה תלמוד – סיימנו כבר מסכת חגיגה, ואנחנו לומדים עכשיו ברכות. היא ראש תלמודי מדהים, ישר מבינה הכול. עם הקטנה אני לומד תנ"ך, אנחנו רוצים לגמור את התנ"ך ביחד. ויש לי גם חברותות אחרות. עם אבא שלי התחלתי ללמוד ליקוטי מוהר"ן".

נראה שגם את האומץ לקפוץ כמו אנטילופה מאומנת היטב, לקח אלבוים מאביו ומסבו. "סבא שלי היה שותף לחדר של הרבי מבעלז הקודם. ב־36' הוא ראה בחלומו את סבא שלו מנופף ביד ואומר 'תהיה שרפה גדולה'. סבא הבין שזה אומר שהם חייבים לברוח מפולין. הם נסעו לפלסטינה, והוא לא אמר שלום לרבי מבעלז לפני שנסע, כי חשש שיאמר לו לא לנסוע. הרֶבֶּה בסוף יצא מהונגריה ברכבת של קסטנר, וכמו כל האדמו"רים שנסעו בה, היה חייב להתגלח. הוא הגיע ארצה והתחבא בתל־ארזה עד שיגדל לו הזקן. כשסבי בא לבקר אותו, הרבי אמר לו 'טוב עשית שלא שאלת אותי'. אבל זה היה סוף הרומן עם בעלז.

"אבא שלי כבר הצטרף לחסידות ברסלב, והקים את בניין בית המדרש שלה במאה־שערים. אחרי השואה הוא חיפש תשובות, והמקום היחיד שהוא הכיר שמוכן לדבר בישירות על הרוע בעולם, זה ברסלב. הוא מצא עצמו נמשך לשם, למרות שהמחיר הוא השתייכות לקבוצה קטנה, לא מנודה אבל מזולזלת וחסרת כבוד בחברה החרדית. אלה אנשים שהקריבו הרבה כדי להיות ברסלב. לא היה להם עם מי להתחתן. אני למעשה חסיד ברסלב, את עבודת המחקר שלי הקדשתי לרבי נחמן. עריכת הספר 'סיפורי רבי נחמן מברסלב' שכתב צבי מרק הייתה מבחינתי החזרת החוב שלי אליו. גם כתבתי סיפורים בהשפעתו".

אלבוים הוא לא חסיד פנאט, והוא לא חוסך ביקורת מהרבי הפופולרי כל כך בימינו. "היום בגיל 46 אני לומד עם אבי בן התשעים את הטקסטים שלו, ואני רואה 'תורות' שרבי נחמן דיבר בהן לא לעניין, רואה טעויות של אדם צעיר, טעויות רוחניות. הוא לפעמים דיבר שטויות. אילו הגיע לגילו של הרב קוק, זה היה אחרת. אני תמיד עושה השוואות ביניהם: נחמן הסובל, החולה, האוכל את עצמו, המכלה את עצמו – לעומת הרב קוק שהוא הרוחני השלם, הבריא, שיכול להיות גם רב ראשי וגם לעוף לרקיע השביעי ולפגוש את אלוהים. הרב קוק מלהטט בכל הכדורים, כי הוא הספיק להתבגר. הוא כבר ילד גדול. נחמן מת צעיר, מת בלהבה. הוא היה יוצר והוגה רוחני גאוני, אך לצד זה גם בליקוטי מוהר"ן וגם בחלקים הספרותיים יש לו פה ושם קטעים חלשים".

לאחרונה קיימת גם "מסע קבלי" באירופה. אתה בדרך להיות האדמו"ר של החילונים?

"המסע הזה מיועד לתלמידים שלי בלבד, לא לקהל הרחב. הוא דורש הכנה רוחנית. אני חסיד, אז קל לי הנושא הזה וקלה לי האדמו"רות, אבל אין לי קהילה ואין לי רצון שתהיה. אני אוהב את החופש שלי, אין לי כוח לסחוב אחרים על כתפיי. סבא שלי, שהכיר היטב את כל הרבנים, היה אומר: 'למה אי אפשר להתחפש לרבה בפורים? כי אין תחפושת כזו. ברגע שאתה שם את התחפושת, אתה באמת רבה'. ולי, כאמור, אין יכולת לחיות תחת מסכות".

עם זאת, אלבוים בהחלט רואה את עצמו כמוביל וכמורה בתחום החסידות והיהדות. "זה נפלא, לקחת אנשים שבחיים שלהם לא חוו תפילה – ואני מדבר על תפילה באמת, לא של בית כנסת. תפילה כמו של הבעל שם טוב, בטבע, במילים שלך. תפילה חיה מתוך רגש חזק, אפילו מתוך אקסטזה רוחנית. אני לוקח אנשים שלא ידעו שזה אפשרי, ופתאום גורם להם להיות חסידים לכמה ימים. להתפלל כמו חסיד, להתמזג בטבע, לטבול בנהר, לראות את אלוהים ביומיום בכל עלה, בגשמיות, בכל בעל חיים. לחיות את ההוויה. זה דבר שהיה מאוד חזק לי ולתלמידים שלי.

"אותי בעיקר ריגש שאני יכול להעביר את זה הלאה. אני לא מתבייש להתפלל. לא מתבייש לדבר על האמונה שלי, על הקשר בין אדם לאלוהים. אני בעד חירות רוחנית, אבל חיי רוח ואמונה הם המרכז של חיי".

איפה אתה ואלוהים היום?

"אנחנו באינטימיות גדולה ובהבנה עמוקה וחדשה, שנובעת מלימודי הזוהר והקבלה. בחסידות האדם ואלוהים עסוקים כל הזמן בבנייה הדדית ובניית צלם הדדית. זה אינטימי כמו חיי נישואין, שבהם אנחנו כל הזמן משנים זה את זה. זו מערכת יחסים שהיא טובה ועובדת כמו שאני מאמין שהיא צריכה לעבוד. ואני רואה את עצמי ואת האדם בכלל במערכת כזו עם אלוהים".

וזה המקום שלך מול הבנות שלך?

"אני חי את חיי באופן גלוי, הבנות שלי רואות אותי ואני משתף אותן. הן יודעות מי אני. אי אפשר לחנך לזה. אני גם לא מחנך לאמונה, לא מנסה לשכנע אותן אם יש אלוהים או לא. בבית שלי זה לגמרי לגיטימי שתאמין באיזו משמעות שתרצה. לכל אחת מהן יש הדרך שלה והאתגרים שלה, וזו דרך שהן צריכות לברר בעצמן. כמו שאי אפשר לפטור את ילדיך מייסורי גיל ההתבגרות או ממה שאלוהים התווה להם במעלה הדרך. לא רק שאי אפשר לקחת, אסור לקחת את המסע שלהם. אני מחנך לאותנטיות. תהיי אנטילופה כמו שאת צריכה להיות".

איפה נראה אותך בעוד עשור?

"לפעמים אני תוהה אם אני עוסק ביותר מדי תחומים, ובגלל זה לא הולך עם אף אחד מהם עד הסוף. אולי בסיכום חיי אחשוש שלא השקעתי מספיק בספרות ולכן לא זכיתי בפרס נובל, לא השקעתי מספיק בחקר הקבלה ולכן לא זכיתי בפרס ישראל, לא התעמקתי בעולם הטלוויזיה ולכן לא זכיתי בפרס הטלוויזיה על התוכנית 'מקבלים שבת'. אבל אני גם מבין שהחשיבה הזו מקורה בטעות: בעצם אני מעמיק באותו עניין, רק בשפות שונות. מחפש מקום שרוצה כמוני את החיבורים העמוקים עם מורשת ישראל. מחפש לחיות חיי חירות ואותנטיות וחופש, עם יצירה חופשית של כל הערכים האלה ביחד, בחיבור עמוק למורשת ולתרבות ולמשמעות שלה מבחינתנו ולציונות. זה המכנה המשותף לכל מה שאני עושה".

מאמרים נוספים: