הלכנו לאיבוד – פרשת עקב
טליה מאירפלד
הלכנו לאיבוד, כל כך הרבה קרה בשנתיים האחרונות. אולי פשוט איבדנו את הדרך, איבדנו את המצפן שלנו, זה שאמור לעזור לנו למצוא את הדרך חזרה. כמו באליס בארץ הפלאות נפלנו למאורת הארנב ואנחנו צריכים לצאת למסע ולמצוא את הדרך חזרה. אולי אנחנו צריכים בכלל להמציא את הדרך, כל כך אבדנו שהדרך היחידה זה למצוא שביל חדש ופשוט לעלות עליו. “אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, כל שביל יכול לקחת אותך לשם” (אליס בארץ הפלאות). מצד שני אנחנו יודעים מאיפה הגענו יש לנו ארונות ספרים מלאים במידע על השבילים שסללו עבורנו (רק תרדו לספרייה של בינ”ה ותראו את הצפיפות בארונות) אז לא צריך להמציא שביל חדש, רק למצוא את הקיים.
בפרשת השבוע שלנו פרשת עקב, יש הרבה מצוות וציווים שמשה מעביר לעם מה’ לפני שהוא עוזב אותם בעבר הירדן. הרבה תזכורות נותן משה. “זכור תזכור” אומר משה לעם. “וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך”. “וזכרת את ה אלוהיך”. שוב ושוב המילים מעודדות אותנו לזכור. ומהצד השני יש התראה – “השמר לך פן תשכח”.
בפרשה משה מעביר לנו את המסר חד וחלק “וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַֽעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַֽעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּֽאבֵדֽוּן: ככַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהֹוָה֙ מַֽאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּֽאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (דברים ח’, י”ט)
אז אולי אנחנו יודעים מה המצפן שלנו ואנחנו רק צריכים למצוא דרך להשתמש בו במאה ה-21. דרך שתתאים לכולנו. או שכולנו נוכל לכבד אותה. למה חשוב לנו לשמור על המצפן הקיים הזה?
מה יש בזיכרון שהוא חשוב כל כך? מה יש בשכחה שמאיימת עלינו לפי הפסוקים בפרשה?
הזיכרון, הוא אחד המשאבים היקרים שיש לנו כבני אדם. הוא מצוי בתוכנו ובמובנים רבים מכתיב את סדר העדיפויות היומיומי שלנו. אופן ההתנהלות שלנו בחיים נובע ממה שאנחנו בוחרים לזכור ומה שאנחנו בוחרים לשכוח. הזיכרון יכול להיות לפעמים כבד מנשוא, אי אפשר לחיות בלי לשכוח. המנגנון האנושי כמעט מכריח אותנו להדחיק ולשכוח אירועים קשים כדי שנוכל לקום כל בוקר מחדש מלאי תקווה ואופטימיות.
שני כוחות ניתנו לנו, זיכרון ושכחה. כתב ברל כצנלסון ואי אפשר לנו בלי שניהם. אם נחזיק בזיכרון לבדו, נקרוס תחת משא הזיכרונות ונהיה זהים לאבות אבותינו. ואם בשכחה לבדה, לא נצליח לחולל שינויים, ללמוד מן העבר, להתקדם.
הפחד הגדול של כל אחד ואחת מאתנו הוא להישכח ולשכוח. אנחנו רוצים לזכור את הנופלים, לחיות את זיכרונם, להנציח אותם. מקיימים על פי המסורת טקסי אזכרה, כדי שהם יישארו חיים בתוכנו ובליבנו. שזיכרונם לא ימוש מליבנו.
דווקא בעת הזו אנו רוקדים בפרשת השבוע וגם בחיים ריקוד עדין בין זיכרון ושכחה. ריקוד שמפציר בנו לא לשכוח ויחד עם זאת, להמשיך ולחיות עם הזיכרונות.
השביל שלנו נסלל בדרך העדינה שבין זיכרון לשכחה, בין מסורת לחידוש, השילוב הנכון ביניהם יוביל אותנו בבטחה למחוז חפצינו.
“עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” (יגאל אלון).
שבת שלום.
