המלאך החדש של יעקב-
פרשת ויחי
רן אורון
לפעמים, אם מסתכלים אחורה, אפשר לראות שם מלאך.
מצרים. יעקב על ערש דווי לאחר שבע עשרה שנים טובות עם כל בניו בניכר. מברך ומסכם רגע לפני מותו. את נכדיו מנשה ואפרים, בניו של יוסף, הוא יברך ״המלאך הגואל אותי מכל- רע יברך את הנערים״, יברך אך לא יצליח לחזות את עתידם. ליוסף הוא יספר בגעגוע על רחל ויבקש ממנו שיעלה את עצמותיו להיקבר בארץ ישראל. לאחר מכן, אחד אחד, יברך את שנים עשר בניו.
מיהו ״המלאך הגואל״? האם הוא אותו מלאך עמו נלחם יעקב ובזכותו קיבל את שמו ישראל? האם התגעגע אליו או נזכר בו? איך יברך המלאך את הנערים מכל- רע? ומדוע לא מאפשרת השכינה לישראל לחזות את עתיד אהוביו?
וולטר בנימין, הפילוסוף היהודי גרמני, היה בעליו של הציור ״מלאך חדש״ אותו צייר האמן הגרמני פול קליי. המלאך היה שייך בעיניו לעולם הקבלה היהודי. זהו מלאך ההיסטוריה, הוא כתב, המלאך נועץ בנו מבטו, עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור, כנפיו פרושות. הוא עף עם הפנים לעבר. הוא רואה מולו ערימה נערמת של זיכרונות, אירועים ואנשים שכבר אינם. רוצה היה לעצור, יודע שאם יגע בערימה בכנפיו, יתאחו שבריה והיא תקום לתחייה. אך אינו יכול. רוח חזקה, סערה, הנושבת מגן עדן משאירה את כנפיו פתוחות תמיד, דוחפת אותו עם הגב לעתיד הלא נודע והבלתי נראה. לרוח הזו קרא בנימין ״קידמה״.
ישראל מול בניו. פניו לעבר ורוחו אל העתיד. עתידם של בניו לא ידוע גם לו, אך מעשיהם בעבר הם עדות בפניו על תכונותיהם והוא מבין שיגדירו את גורלם בעתיד. אחד אחד הוא מברך אותם, מברך ויחד עם זאת מזכיר להם רגעים בעברם. אולי רומז להם כי דווקא מהרגעים הללו, רגעי התעלות מחד ורגעים קשים ושפלים מאידך, יוכלו ללמוד על אופיים האמיתי. מבהיר להם כי רגעים משמעותיים בעברם הם הבסיס לעתידם והמפתח לגורלם.
אין זה תפקידו או ביכולתו של האב הגדול לחזות את העתיד, אין זה גם הזמן להוכיח. זו העת להיפרד, להעניק מחוכמתו וניסיונו, ולברך. הברכה היא הזכות להעניק לכל אחד מצאצאיו כיוון והצעה לדרך. דרך אשר עשויה להוביל כל אחד מהם להתגלות של המלאך הגואל שלו. כל נער ומלאכו שלו – ״מעשה אבות סימן לבנים״. לכל אחד מחכה סולם ממנו ירדו מלאכיו איתם יתמודד ומהם יזכה לקבל את שמו וגורלו.
ההתמודדות מול מלאכים על סולם זהה לניסיונו של ה ״מלאך חדש״ לסגור את כנפיו. הזמן המלאכי אל מול הסערה שבאה מעדן הוא המקום האנושי למרגלות הסולם. ההתמודדות, המאמץ, הקושי, זו מהות הקידמה. מהותה ביכולת לגדול ולהתפתח במתח שבין העבר, הזיכרונות והאנשים מתרחקים לאמונה בעתיד הלא ידוע והבלתי נראה לעין.
קידמה אם כך היא היכולת של כל אדם ללמוד ולקבל את עברו, את רגעי השיא והשפל, את הטוב ואת הרע, על מנת להתקדם להשתפר. היא מייצרת לו ולסביבתו עתיד טוב יותר בדרכים חדשות הנובעות מעברו. אי אפשר להחיות את ערמת ההיסטוריה ההולכת וגדלה אבל יש להמשיך להתאמץ ולרצות לגדול מולה. יש להפנים את קולה ולתת לאורה לגעת בתוכנו, לגדול אתו. זו ברכת יעקב, זו שליחותו של כל מלאך, גואל וחדש.
בשנת 1939 נמלט וולטר בנימין מאימת הנאצים מגרמניה לפורטוגל. שם התאבד כי חשש בטעות שגילו אותו ובאו לעצרו. את ה ״מלאך החדש״, רכושו היחיד, שלח לידידו הפילוסוף תיאודור אדורנו למשמורת בניו יורק. עם הקמתה של מדינת ישראל סבר אדורנו שמקומו של המלאך בארץ ישראל. הוא העבירו לגרשם שלום, חברו הקרוב של בנימין, שהבריח את המלאך לארץ מוסתר בביטנת מעילו. את המלאך העניק שלום במתנה למוזיאון ישראל. בקשתו היחידה הייתה שלאחר מותו ידאג המוזיאון לאשתו פניה עד יום מותה.
״המלאך החדש״ נמצא היום בירושלים.
שבת שלום
