הנר שאינו תמיד
פרשת תצוה
אור הוא דבר מופלא. הוא מאיר את החשכה, מחמם אותנו ומאפשר לנו לראות את העולם בבהירות. בפרשת תצוה אנו נפגשים עם מושג שעל פניו נשמע פשוט – “נר תמיד”. אך כמו רבים מהמושגים בחיים, גם כאן המציאות מורכבת יותר ממה שנדמה.
בתחילת הפרשה אנו קוראים: “וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד” (שמות כז, כ). על פניו, ‘תמיד’ משמעו – כל הזמן, ללא הפסקה. בבית כנסת של הוריי, כמו בבית כנסת רבים ברחבי העולם היהודי, מנציחים את התדמית הזאת בחסות החשמל המודרני כאשר נר התמיד בהיכל הבית כנסת דולק יום וליל בלי הפסקה. כילד, אני זוכר שתהיתי על המשמעות הניסית של הנר המקורי במשכן ובבית המקדש שדלק תמיד- בלי הפסקה.
אבל האם באמת כך הדבר?
במשנה במסכת תמיד, פרק ו’, מתואר סדר הדלקת הנרות במקדש. מעניין לגלות שבניגוד למה שרבים מאיתנו חושבים, נר ה”תמיד” ממש לא דלק באופן רציף. הכהנים היו מדליקים אותו מדי ערב, ובבוקר היו מטפלים בו מחדש.
רבא, ראש ישיבה המפורסם מבבל, מחדד נקודה זו בתלמוד הבבלי, מסכת מנחות פ”ו ע”ב: “תמיד – שמעלה מערב עד בוקר, ומבוקר עד ערב”. כלומר, המילה “תמיד” אינה מתייחסת לדליקה רצופה, אלא להדלקה קבועה, סדירה, שחוזרת על עצמה בכל ערב ובוקר.
מסתבר ש”נר תמיד” אינו נס על-טבעי. הוא לא דולק מעצמו. הוא דורש מעשה ידי אדם, התמדה יומיומית, טיפול ותשומת לב. בעצם, זוהי מטפורה מושלמת לאופן שבו אנו שומרים על הדברים החשובים בחיינו – לא דרך פלא, אלא דרך מחויבות עקבית ועבודה משותפת.
השבוע, ביום חמישי האחרון, חל יום הזכרון לחללי צה”ל שמקום קבורתם אינו נודע. יום זה נקבע ל-ז’ אדר שהינו יום פטירתו של משה רבנו על פי מסורת ישראל. 528 חללים כאלה רשומים באתר יזכור של משרד הביטחון ומונצחים באנדרטה בהר הרצל. בנוסף אליהם יש עוד 35 חללים חטופים ברצועת עזה.
הפעולה של צה”ל לא מסתכמת רק בזיכרון החללים. קיימת יחידה ייעודית לנושא, יחידת אית”ן, שתפקידה לחקור, לאתר, לאשר ולהביא לקבורה חללי צה”ל גם עשורים אחרי שנפלו ואבדו עקבותיהם. בתחילת חודש אוקטובר של שנת 2022 איתרו אנשי יחידת אית”ן שני חללי ישראל, טוראי בנימין (יורק) אייזנברג ז”ל וטוראי יצחק רובינשטיין ז”ל שנפלו בקרב על יד מרדכי במלחמת העצמאות בשנת 1948. פעולה אקטיבית, 75 אחרי נפילת של החללים, הדליקה מחדש את נר התמיד שלהם.
אולי נוח לנו לחשוב שהזיכרון הוא דבר שמתקיים מאליו, כמו נר שדולק תמיד. אך האמת היא שזיכרון, כמו הנר במקדש, דורש מאיתנו פעולה מודעת ועקבית. כשאנו מדליקים נר זיכרון, אנו למעשה מקבלים על עצמנו אחריות – להדליק מחדש, לטפח, לשמר. הזיכרון אינו דבר קסום שמתקיים מעצמו; הוא מעשה ידי אדם, הדורש מאיתנו להתייצב מדי יום, מדי שנה, ולומר: “אנחנו זוכרים.”
העדויות של החטופים החיים אשר שבו מעזה בתקופה האחרונה לימדו אותנו עד כמה היה להם חשוב והחזיק אותם לשמוע איך הם לא נשכחים. איך מרחבי החברה הישראלית ממשיכים “להדליק נרות” יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע כדי להבהיר לכולם שהם לא נשכחים ונותרים קבורים שם במנהרות החמאס.
את המושג “נר תמיד” אפשר להבין אחרת – הקסם מעולם לא היה בנר עצמו, אלא בידיים שהדליקו אותו שוב ושוב. וכך גם בחיינו – הקסם אינו בזיכרון עצמו, אלא במעשה הזכירה המתמשך שלנו. האור, החום והבהרת הדרך אינם נס משמים אלא תוצאה של מעשי ידי אדם.
שבת שלום.
