בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

הספד לאריה (בודה) בודנהיימר

בודה,

המשורר כתב:

 

זו רשת המילים שנעצרו. זה כובד

הרעש המפיל לפתע את התוף

ימים שעמסו תבונות, גנים וגובה

רצו אולי אותך רק, רק אותך לקטוף

[נתן אלתרמן]

 

לפני זמן קצר  התכנסנו כדי להודיע לבודה  שאנו אוהבים, התכנסנו יחד לברך על פתיחת תלם, לא חשבנו על אלם, לא על סוף. ידענו גם אז להיות מודאגים אך האמנו כי אהבתנו שהפכה רשמית ופומבית תהיה הצנתור האמתי.

בודה הלך אל סיום ייסוריו. אך נותרו אחריו המוני סימני דרך לחיים. הוא הותיר אותם לכל חבריו, תלמידיו ואוהביו.

ידענו, הרבה אוצרות טמונים באיש. התבוננויות עמוקות שדואגות לא להתבטא ברעמים וברקים אלא בניסיונות חוזרים ונשנים של זריעה. הוא ביקש לעורר חיוך ודמעה כי האמין בכוחם לחדור עמוק יותר אל התהום.

הוא  אהב את ילדותו כי אהב ילדים. הוא  זכר כל שיח בשכונה וכל מעשה פרחחות. הוא רקם מתוכם רשת של אמון באדם.

שני אויבים לשפה ולאמת, טען יוסף חיים ברנר. הם נוגסים בתיאבון רב את דברי כולנו: הפראזה הבומבסטית והבוסר המדבק. בודה היה חף מהם.  הוא דיבר במפלסי הומור גבוהים. העושר הלשוני שלו לא התבייש לשאוב  מכל הבא ליד. מפסוקים עתיקים ומדיבור יומיומי של רחוב. שפת החולין שלו נתקדשה ושפת הקודש עברה חילון אוהב. כך גם חי את חיי הקיבוץ. הוא הבין שאויבו הגדול הוא השקר המסתתר מאחורי סיסמאות והעילגות בהבנת  עומק הסיפור של האנשים השותפים. הוא היה גאה בבגרותו המוקדמת אך לא הפך אותה אף פעם לדרך לרדות בחסרי הניסיון הנלהבים שסבבו  אותו. הוא הפך את בגרותו לסבאות כללית וטובה המלווה בהתלהבות שקטה כל ניסיון פריצה ומגוננת עליו.

הוא אהב ראייה פרספקטיבית רחבה של זמן אך לעולם לא על חשבון שיחה ספונטנית עם קודחי קדחת נעורים. כל קווי הרוחב והגובה שאהב לשרטט היו לו מכשירים לעגן בהם את אמונו בכאן ובעכשיו. הוא בנה שיטת השקייה אינטנסיבית לנפשות הסובבים אותו.

בודה היה עבורנו, שהפכנו תלמידיו, אוטופיה חינוכית. הוא ידע להפוך מערכות וסדרים לבעלי ברית, למכשירי שמיעה רגישים, לשדות המראה לאנשים. הוא לא נהג כמו מחנכים אחרים המבקשים להפוך כל מפגש לתהליך ניהולי, המבקשים להסתתר מאחורי הניהול כדי לא להיחשף כאנשים העומדים פנים מול פנים.

הוא היה מאורגן כפי שחונך על ידי משפחתו היקית אך לא היסס למלא מאפרות, לקמט ניירות כדי להגיע אל הנפש בה האמין בכל חכמתו הרבה.

תמיד  שאלנו את  עצמנו מה צפון שם מאחורי האוטופיה החינוכית אותה גילם. אך הוא לא הסגיר ולא הסביר. הוא התייצב. התכסה בסיפורים שביקשו את היסוד ואת הפרטים. הוא היה איש התלם הארוך והפתיל הקצר לדברי שקר. לא לחינם הלך בעקבותיו של שלמה צמח יריבו של בן גוריון הוא הקדיש עצמו לאדמה, למילים לרוח: לאדם.

כשפרסם את 'אלם קרב' חשנו שסוף סוף הפקיע את הקרב מאילמותו ואפשר יהיה לצפות כי מעתה יזרום ויגעש – אך גופו וכאבו עצרו. הר הגעש מאן להתפרץ.

אני מדריכו ואחר כך תלמידו. הייתי צריך ללכת לפניו. אני כואב את הפרידה. אנו עומדים כאן יחד עם כל שותפיו לדרך ורעיו ומשפחתו היקרה שהייתה לו למשענת אוהבת בימים קשים ומבקשים לצעוד בעקבות סימני הדרך שהותיר.


בודה היה ממייסדי בינ"ה, ניהל בעברו את הארגון, ולימד בו כמורה עד לשנת תשע"ד.


מוקי צור הוא מורה ותיק במכינת בינ"ה ובישיבה החילונית בתל אביב.

מאמרים נוספים: