הקשר בין האדם לאלוהים
פרשת ויקרא
פרשת ויקרא פותחת חומש חדש ‘ויקרא’, אבל גם מסמנת שינוי כיוון משמעותי. בספר שמות, הקשר בין האדם לאלוהים מתרחש דרך התגלות – קולות, מראות, רגעים דרמטיים כמו מעמד הר סיני. לעומת זאת, פרשת ויקרא מביאה אותנו לעולם אחר: עולם של סדרים, חוקים, פעולות מדויקות.
זה לא סתם שינוי בסגנון זו דרך אחרת לגמרי לחשוב על דת. אם בספר שמות הדגש היה על חוויה ועל דיבור עם האל, פה הדגש הוא על פעולות, חוקים, צווים. בלי נאומים, בלי תפילות, בלי רגשות דרמטיים.
דווקא זה מעניין: התורה לא מתחילה פה עם חרטה, או עם הצהרה על כוונות טובות. היא פשוט אומרת: תתרום צדקה, תקפיד על טומאה וטהרה. כל הפעולה נעשית דרך הגוף. זה לא אומר שהרגש לא חשוב אבל הוא לא בא ראשון. קודם פועלים, והרגש מופיע בשלב מאוחר יותר.
השפה של התורה בפרשת ויקרא כמעט יבשה. אין תיאורים מרגשים או מילים גבוהות. אבל דווקא זה מעביר מסר עמוק: הקשר עם אלוהים לא נבנה מתוך התרגשות רגעית, אלא מתוך מחויבות. הרגש הוא לא התנאי, אלא תוצאה שיכולה לצמוח מתוך מעשה קבוע, מדויק, מתמשך.
הרעיון הזה שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים אליו היום. בעידן שלנו, מדברים כל הזמן על כוונות, על רגשות, על הצהרות. אנחנו רגילים להתחיל ממשפטים כמו “אני מרגיש ש…” או “אני רוצה שיראו את הכוונה שלי”. אבל התורה מציעה משהו אחר: אל תתחיל מהרגש, תתחיל מהמעשה.
רוצה צדק? תנהג בצדק. רוצה פיוס? תעשה צעדים של פיוס. גם אם הרגש יגיע רק אחר כך.
במובן הזה, פרשת ויקרא מבקרת בעדינות את מה שאפשר לקרוא לו “פוליטיקת ההצהרות”: התרבות שבה אנשים אומרים המון, מצהירים המון, אבל לא תמיד עושים.
התורה אומרת: לא די לרצות להיות טוב, צריך לפעול. בעקביות, בגוף, במציאות.
דווקא עכשיו, בעולם שבו כל יום נזרקות לרשתות החברתיות אמירות חריפות ודרמטיות, חשוב לזכור את הערך של מעשים פשוטים, מדודים, שקולים.
מי שמדבר פחות, אבל עושה יותר הוא זה שבונה באמת.
אחריות ציבורית לא נמדדת רק במה שאומרים, אלא באיך חיים: בהגינות, בכיבוד החוק, ובהימנעות מהתלהמות מיותרת.
המעשה השקול והאחראי הוא לא מרשים כמו הכרזה אבל הוא יוצר מציאות טובה יותר.
שבת שלום.
