“הריני מקבל על עצמי”
פרשת משפטים – תשפ”ד || גילי דבש ישורון וטליה מארפלד
טליה וגילי, שתי נשים, כל אחת מגיעה מעולמות אחרים אל הטקסט, בחרנו לבחון את הפרשה מתוך מקום של ערכים, של הסכמה משותפת, ולא מתוך פשרה. לבחון את המרחב שבו אנחנו חולקות דעה, ולא דעותינו חלוקות.
בפרשה הקודמת פרשת יתרו, בני ישראל קיבלו את עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שהם למעשה רשימה של עשרה ציוויים שנמסרו למשה על ידי אלוהים כשהם כתובים על לוחות הברית. הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות, ולהם השפעה רבה על המשפט והמוסר בתרבות היהודית. בפרשת משפטים מציעים לנו את מסמך החוקים והענישה, אולי מתוך מקום שעוזר לא.נשים לקבל מושג לגבי הפשט של אותן עשר דיברות. איך מפרקים כל דיבר, למשל “לא תגנוב”? לכדי מה היא גניבה, מה יהיה העונש, ובכך מייצרים סטנדרטיזציה. להכתיב מראש את הציפיה האמיתית והמשמעות החברתית והקהילתית של עשרת הדיברות שניתנו, עד הלכה למעשה.
אם עשרת הדיברות מתחילה בציווים שבין אדם לאלוהים, דווקא פרשת משפטים מתחילה בציווי שבין אדם לאדם החלש ביותר בסביבתו, אדם שאינו שווה לו במעמד, העבד שלו, ובני משפחתו. בניתוח של הטקסט כיצירה ספרותית, או מנקודת מבט ערכית, ברור שהדבר הראשון שאת.ה שומע.ת או קורא.ת יהיה הדבר הראשון שתזכרי, “כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃”שמות, כ”א, ב’
כשקראנו את זה דיברנו על ההקשר של התקופה, של המעבר בין מרחב שבו עם ישראל נבנה כעם, וכמה חשוב היה לייצר סדר חברתי מובן ומובחן, סדר שבו המשפטים האלה הם שמגדירים את התרבות והערכים של החברה שתיווצר כאן. אם אלה המשפטים הראשונים שא.נשים שומעים, מובן להם שעליהם להיות חברה של צדק, אמפתיה, מודעות לחלש בחברה.
הפרשה מתארת את המעשים המצופים מהאדם, גם אם במונחים של 2024 קשה לנו לפעמים לעכל אותם, או את העונשים הכרוכים במי שלא עומדים בהם. זו פרשה שלוקחת את עשרת הדיברות ומפתחת אותם לכדי מעשים של ממש. במהלך ההתפתחות התרבותית של עם ישראל, העם היהודי והטקסטים התרבותיים והדתיים של החברה היהודית, פותחו אותן רשימות ורשמים לכדי מצוות עשה ומצוות אל תעשה, הפרושות על פני הטקסטים עוד קודם ואחרי מעמד הר סיני. כמעין עבודת אוצרות, הרמב”ם הופך את המצוות לרשימה של אותם ציוויים. גם היום, בעולם שבו לפני שנה עמדנו ונלחמנו על הפרשנות של מערכת המשפט, מערכת הערכים שהיא משקפת, האופן שבו המדינה שלנו צריכה או אמורה להתנהל, היו מי שלקחו את אותו טקסט ופירשו אותו בדרכים שונות. הרי ברור שיש פרשנות ערכית גם למשפטים שנראית לכל אחד ואחת כברורים מאליהם.
בחלק מהתרבויות של עדות ישראל, מגיע המושג “הריני מקבל על עצמי מצוות עשה ואהבת לרעך כמוך. הטקסט הזה מבלבל, אם הכל חובה וצו, האם יש לי אפשרות בכלל שלא לקבל על עצמי? נראה שההסתכלות היא שעליי לקחת את האחריות הזו מחדש, מדי יום- את הדברים שחובה עליי לעשות ובראש ובראשונה- “ואהבת לרעך כמוך”. גם את אותו עבד, המשפחה שלו, הצורך לתת לו חופש וזמן לעצמו על אף שבאותן שנים, עבד הוא רכוש. ברור שהוא גם אדם, שלם, בפני עצמו.
ההבדל לאורך הפרשות השונות שעוסקות בתהליך שעובר העם מהרגע שבו הוא מקבל את עשרת הדיברות, מתכונן בהתרגשות לקראת מערכת המוסר והערכים הכללית ואולי אמורפית בתחילה, מקבל צורה קצת אחרת בפרשת יתרו שמפרטת את שיטת הממשל והשליטה בעם המתפתח, ועד התהליך שאנחנו רואות כאן- לקבל על עצמנו את המשמעות היומיומית והאמיתית של להיות חלק מעם שאלו הערכים שלו, שאלה אמות המוסר שלו. יש כאן איזשהו פיתוח שאומר שגם יהיו השלכות אם לאו.
בתקופה הזו שבה העם לקח על עצמו התחייבויות כלפי המפונים, המגויסים, המשפחות שבעורף, התנדבויות, כביסות, אוכל, ריהוט, כולנו מקבלים על עצמנו איזשהי מחויבות עמוקה כלפי האחר.ת גם אם היא זרה לגמרי, או לא מאותה קבוצת אוכלוסיה כמוני, שונה ממני, כפי שהעבד שונה מהבעלים. מקבלים על עצמנו מעשים ומידות, שאנחנו תופסים כנכונות לנו לעת משבר חברתי שמגיע אחרי שנה של קרע מאוד גדול. יושבים ויושבות כתף אל כתף עם כל חלקי העם היהודי, גם היושב במקומות אחרים בעולם, בהתמודדות עם המשבר שהמלחמה הזו הביאה עלינו.
אחד השירים שהרגשנו שקשורים לטקסט הזה, הוא “הריני מקבל על עצמי לאהוב”, של רביד פלוטניק ואביתר בנאי. ההחלטה לקבל על עצמי את האהבה, גם כשקל יותר לשנוא, גם כשיותר קל להתמקד באתגרים, הפסדים, ספקות, לעצור- לקבל את האהבה, המעשים, המידות. לדעת שהמוסר, על אף שהוא דבר שיותר קשה לספור לעצמנו הצלחות ודברים חיוביים, להתמקד בו.
רביד פלוטניק, אביתר בנאי –
הריני
הריני מקבל על עצמי
לאהוב, לאהוב
מכל השינאה שבתוכי
לאהוב, לאהוב
לא כל העולם אשם בבעיות שלי
בהפסדים ובספקות שלי
ואיפה כל המעשים והמידות שלי
הריני מקבל על עצמי
