בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

השחיתות היא רק סימפטום | פרשת 'עקב'

מהדורות החדשות עוברות במהירות מפרשיית שחיתות אחת לרעותה בהם מעורבים בדרך כזו או אחרת ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות ובעלי הון. שמנה וסלתה של החברה הישראלית צועדים בסך בזה אחר זה ממשרדי החקירות של לה"ב 443, לאולמות המשפט ולבסוף לשערי הכלא. הריקבון המוסרי איננו פושה רק במפלגה כזו או אחרת אלא הוא מתפשט בין מרכזי הכוח, פעם אחיזתו בזה ופעם בזה, אך פירותיו הבאושים מאיימים על הארגז כולו. הדוברים ברשתות השונות שמים את הדגש על השתייכותם הפוליטית של המושחתים דהיום ושוכחים את מעשי השחיתות של המושחתים שכבר ריצו את עוונם ושבים אל הציבוריות הישראלית פעם אחר פעם. ריבוי הפרשיות יוצר שכבה של ציניות וקהות חושים הרואה במעשים חלק מסדר העולם, ומשיכת כתף אגבית המלווה במרמור מחליפה את הרצון לשנות.

סכנת הסיאוב החברתי

פרשת השבוע, עקב, המהווה חלק מאוסף פרשיות הנאמרות על ידי משה ערב החלפת השלטון וכניסת בני ישראל לארץ מהווה הזדמנות להביט במציאות החברתית-פוליטית השוררת כיום ממבט רחב יותר. בנאומיו, הנאמרים לעם הנמצא בנקודת המעבר בן נדודים במדבר להתיישבות קבע, מודגשת הסכנה מסיאוב החברתי הנובע משיכחה של שני עקרונות היסוד המאגדים את הקולקטיב: האחד, נרטיב משותף המבוסס על שרשרת הדורות. השני, שותפות מוסרית ורעיונית הבאה לידי ביטוי בחיי היום יום. כך טווה משה את סיפורו של העם שראשיתו בבית עבדים, המשכו בסיפור הבחירה, וסופו שאיפה להתיישבות  ולהתבססות בארץ. לאחר בנייתו של המרקם המשותף פונה משה ליצירת הבסיס הערכי רעיוני המאגד את בני ישראל לעם בעל שליחות משותפת  הנובעת מנקודת החיבור: "ומַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד. כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י, טז-יט)

בפסוקים אלו האל בוחר להתגלות לעם במעשיו המוסריים. הוא אינו מפנה אותם למבנים תיאולוגיים מסובכים, אלא דווקא מדגיש את התגלמותו במעשים המופנים לשכבות המוחלשות ביותר בחברה: הגר, היתום והאלמנה. הם אלו המהווים את הבסיס לחוזקה של חברה החפצה בחיים משותפים. התורה יודעת שזוהי משימה שמצריכה התכוונות ועבודה משמעותית בתחום המידות. מתוך כך הפסוק הפותח מצביע על כך שעל מנת להצליח בתהליך, בראש ובראשונה יש לפעול להסרת האטימות והציניות המרחיקות בין הבריות: "ומַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד". לאחר השינוי בנקודת המוצא אנו יכולים לצאת לדרך משותפת המבוססת על משפט צדק בלתי משוחד שנותן מענה לחלכאים ולנדכאים בחברה. רק לאחר בנייתם של יסודות אלו ניתן לפנות למעשה המוסרי המצוי בנתינת מחסה ומענה לצרכיו של הזולת. אולם הפסוקים אינם נחתמים בנקיטתו של המעשה החיובי אלא הם חוזרים לנקודת הפתיחה, החוזרת על עצמה גם בפרשתנו וגם בפרשיות אחרות: עם ישראל הוא עם של עבדים וגרים, שבונה חברה חדשה וחזקה מתוך המצוקה והנדודים.

להבדיל בין הסימפטומים לבעיה

בימים אלו, בהם אנו נחשפים לרהב ולזחיחות המתפשטים כנגע במוקדי הכוח, עלינו לזכור שמעשי השוחד והמרמה הינם סימפטומים בלבד לבעיה חברתית רחבה יותר הטמונה באובדן הסיפור המשותף וערכי הסולידריות. מעבר לתהליכי האכיפה והענישה, פרשת עקב מציעה לנו להגביה עוף ולהתמודד עם המציאות תוך היזכרות בנרטיב המשותף  ובכינונם של ערכים הבאים  לשפר את המציאות החברתית. השילוב בין זכר העבר וההתכווננות לעתיד מפנה את הזרקור להתמודדות עם שורשי התופעות השליליות ולא לעיסוק סיזיפי בסימפטומים.


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.

מאמרים נוספים: