התנין הגדול מצרים
פרשת בשלח
בפרשת בשלח מתרחש אחד הניסים הגדולים של העם שלנו. קריעת ים סוף. בני ישראל עומדים מול מצב של חוסר אונים. מצד אחד המצרים רודפים אחריהם, מצד שני הים ואין להם מה לעשות כדי להינצל. ואז באורח ניסי נקרע ים סוף לשניים והם חוצים אל הצד השני בבטחה.
לעומת בני ישראל שיוצאים סוף סוף לחופשי אנו עדים לקץ שלטונו של פרעה, הוא צולל לתהומות ים סוף יחד עם כל צבאו. באקט אחד של זעם ופזיזות הקיץ הקץ על הכוח הכביר של האימפריה המצרית. בדומה לדור המבול גם המצרים טבעו בים. ‘צורת הענישה’ הזו, הגורל הספציפי הזה הוא אינו מקרי יש הגיון פנימי בעובדה שהמצרים סיימו את חייהם דווקא בטביעה. עיון בתנ”ך מגלה שכמה מהמתנגדים העיקשים ביותר לתכנית האלוהית סיימו את חייהם באופן הזה. כאמור דור המבול הוא דוגמא מצוינת לכך. אלוהים רואה כי מלאה הארץ חמס ומחליט לסתום את הגולל על בני תקופתו של נח, במחשבה לאפשר התחלה חדשה אחרי אקט הטיהור היסודי של המבול. ניתן לציין בהקשר זה גם את קרח ועדתו שהתנגדו להנהגתו של משה וכעונש נבלעו באדמה. כלומר גם אם באופן מעט אחר שילמו גם כן בירידה לתהומות. דינמיקה דומה קיימת גם בסיפורו של יונה. ברח מנבואתו וסופו שנבלע על ידי הלוויתן.
מרד באל ובשלוחיו מוביל לתהומות האדמה ומצולות הים. נראה שהצלילה למעמיקים מבטאת את הדרך הקלה והמהירה של האל להפטר מכוחות לא רצויים. מטרות מזדמנות לזעם האלוהי אינן הדמויות היחידות השוכנות במימיו העמוקים של הים. למעשה במחשבה היהודית תהומות הים הוא מקום משובה של המפלצת האימתנית ביותר – הלוויתן או התנין הגדול. עדויות לקיומה של מפלצת אדירה השוכנת במצולות הים נמצא במקומות שונים בתנך ובמדרשים. מתיאור בריאת העולם שם מוזכרים ‘התנינים הגדולים’ ועד הספרים המאוחרים של התנ”ך כישעיהו ויחזקאל. המורדים השונים בכוחו של האל כמו המצרים מושלחים לממלכתה של אותה המפלצת. הרחק לקרקעית הים שם נראה שהיא ניזונה מבשרם. נקודה זו מחדדת את הזיקה שבין המפלצת האדירה לבין נבלי התנ”ך. הזיהוי הזה מודגש גם בכינוי מקובל של הממלכה המצרית ‘התנין הגדול מצרים’. באופן מעניין גם המצרים מכונים בשמה של אותה המפלצת.
בסופו של דבר, האל לא מתכוון להשלים עם קיומה של המפלצת הימית. באחרית הימים כפי שמצוין בפסוקים מפורשים האל ישחת את המפלצת ויערוך לצדיקים סעודה מבשרו של לוויתן. תמונת העל המתקבלת היא כזו הרשעים יורדים למצולות הים, אולי אפילו כדי לשמש כמזון למפלצת, כשבאחרית הימים האל יוציא את המפלצת מקרקעית הים והיא תשמש לאוכל עבור הצדיקים.
מעבר לרובד האגדי נראה שמתוארות כאן גם שתי תנועות פסיכולוגיות. צורת הענישה האלוהית דומה במידה רבה ‘להדחקה’. האל משליך את כל הדמויות הבעייתיות למצולות הים בחינת ‘רחוק מהעין רחוק מהלב’. הוא מעלים את הבעיות מתחת לפני הים מקום אפל שאליו לא ניתן לגשת ואותו לא ניתן לראות. המורדים והסוררים הללו בתורם מזינים מפלצת איומה. נוראה שבעתיים מכל יריב אחר.
הגאולה, האיחול לאחרית הימים מבטא את התנועה ההפוכה האל מוציא את המפלצת הנוראה מן המחשכים ונאבק בה, מתמודד עמה. בעקבות המאבק הזה, הצדיקים או כוחות המודעות והסדר זוכים להיזון להתעצם מהכוחות הכאוטיים. נערכת להם סעודה מבשרו של לוויתן. מהלך זה מקביל לרפלקציה שלעיתים נעשית במסגרת תהליך טיפולי. במסגרתו נעשה ניסיון להוציא את המפלצת מן הצללים, להתמודד עמה ואף לצמוח ממאבק זה.
האם גם אנחנו משליכים אל עומק הים דמויות או מצבים המאתגרים את תחושת השליטה שלנו? תקופה זו מעוררת את השאלה ביתר שאת. נראה שעכשיו יותר מבעבר מפתה להשליך את הפחדים התסכולים והכאבים לעומק הים. אך עלינו לזכור שפעולת ההדחקה עלולה ליצור מפלצת. ודווקא המבט אל השדים והתמודדות איתם יכולה לעזור לנו לקרוע את ים סוף.
בשבועות האחרונים אנו עדים לנס בלתי רגיל. ראינו את החטופים והחטופות ששבו אלינו חוצים ים סוף של אימה ומגיעים חזרה ארצה. דניאלה שרה במסיבת הסיום בבלינסון. לירי אלבג נמבר וואן, אמילי מניפה את ידה הפצועה בגאון וגדי מוזס מכריז שישקם את ניר עוז.
אומץ עצום שמתעורר דווקא מתוך היכולת הבלתי רגילה הזו להתמודד עם הקושי במצולות. לצלוח את המאבק עם התהום ולחזור אל הקרקע הבטוחה. הלוואי, שגם בעת הזו דווקא המאבק העיקש וההתמודדות עם הכאב יורו לנו את הדרך לצמיחה הן כפרטים והן כחברה.
שבת שלום.
