שלשום בבוקר התעוררנו למלחמה, החברה הישראלית כולה פצועה, מדממת וכואבת. הישר מבתי הכנסת וגם מהשינה הרגועה של שבת בבוקר נשלפנו כולנו אל אזעקות, טילים וטרור חסר תקדים. אין מילים נוכח השבר שאנחנו מצויים בו. אין מילים נוכח הכאב והזוועה.
אתמול בבוקר גויס בצו שמונה בן הזוג שלי, כמו רבות ורבים אחרים ואני מצאתי את עצמי בבית עם שלושת הילדים. מנסה להרגיע אותם בלי שאני יודעת בכלל איך להרגיע את עצמי.
היום, אחרי לילה ללא שינה, ישבנו על הספה כולנו. אף אחד לא דיבר, כולנו קצת בשוק מכל מה שקורה.
ואז הבן האמצעי שלי התרומם ואמר – “בואו נרקוד”.
“לרקוד?” שאלתי. כן כן ענו הילדים וברגע אחד התרוממו ושמו Just Dance במחשב. רקדנו. רקדנו ממש, צחקנו. פתאום העולם היה נורמלי לכמה רגעים וכל הדאגות והפחדים התכווצו קצת בבטן.
סיפור דומה על עזרה והתרוממות ממצב של מצוקה מסופר במסכת ברכות. מספרים על כך שחכם בשם רבי חייא חלה. רבי יוחנן הגיע לבקר אותו הושיט לו יד וריפא אותו מן המחלה. אחר כך רבי יוחנן בעצמו חלה והגיע חכם אחר – רבי חנינא הגיעה לבקר אותו, הושיט לו יד וריפא אותו מן המחלה. התלמוד שואל – למה לא הציל רבי יוחנן את עצמו? אם יש בו כוחות של ריפוי והצלה מדוע לא השתמש בהם כשהיה חולה בעצמו?. והתלמוד עונה “אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים”.
כל אחד מאיתנו צריך לעזור לאחרים כרגע. וכל אחת ואחד מאיתנו מסוגלים לעזור. אחד יאסוף מצרכי מזון, השני יתרום דם השלישי יחבק והרביעי רק ירקוד עם אמא שלו בסלון הבית וישמח אותה.
מערכה לא פשוטה לפנינו וכדי לצלוח אותה אנחנו זקוקות וזקוקים לעורף חזק. אנחנו זקוקים וזקוקות לכוחות של כולנו.
נשארנו הרבה נשים ואנשים בעורף שבניהם, בנותיהם ובני זוגם נמצאים בלחימה. אנחנו כאן אחת בשביל השניה ואנחנו בבינ”ה כאן בשבילכם.
מתפללים לשחרור השבויות והשבויים להחלמת הפצועים ולהצלחת חיילינו ומדינת ישראל כולה.
