בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

התרבות היהודית היא תרבות של צדק חברתי

 

פורסם ב-NRG ב-18.2.16

באופן חד משמעי, התרבות היהודית לדורותיה כוללת אלמנטים חזקים של אחריות וסולידריות חברתית, של מחויבות גדולה לחלקים המוחלשים של החברה וככלל, מתקיימת בה שאיפה מתמדת לצדק חברתי ולתיקון חברתי. הדוגמאות לכך מרובות ומרכזיות בטקסטים הקאנונים שלנו. מפליא ומאכזב להיווכח כי דווקא במדינה היהודית היחידה בעולם, הפערים החברתיים הנם דרמטיים ושיעורי העוני מפליגים.

רבות עוסקים במקומותינו בנושא זהותה היהודית של מדינת ישראל. כלי התקשורת עמוסים בסוגיות, מקרים ואמירות שונות הנוגעות לאיזון שבין הדמוקרטי ליהודי בהוויית חיינו בישראל התוססת, כשהדיון תמיד מלווה ביצרים עזים ובהתלהטות רוחות. יחד עם זאת, נדמה כי העיסוק בנושא ה"יהודיות" של ישראל מפספס נקודה מהותית ומרכזית מאד הנוגעת לאופי היהודי שאמור להתממש בהווייתה של המדינה היהודית היחידה בתבל: פניה החברתיות של החברה הישראלית. בואו נשאל לרגע את עצמנו- כיצד מדינה המגדירה עצמה "יהודית" אמורה להתנהל בכל הנוגע למדיניות החברתית-כלכלית בה? האם קיים איזשהו DNA יהודי, איזושהי מהות או עקרונו המלווים אותנו כעם לאורך הדורות בכל הנוגע להתנהלות החברתית הקולקטיבית שלנו כיהודים?

באופן חד משמעי, התרבות היהודית לדורותיה כוללת אלמנטים חזקים של אחריות וסולידריות חברתית, של מחויבות גדולה לחלקים המוחלשים של החברה וככלל, מתקיימת בה שאיפה מתמדת לצדק חברתי ולתיקון חברתי. הדוגמאות לכך מרובות ומרכזיות בטקסטים הקאנונים שלנו. על קצה המזלג: הציווי היהודי העתיק והמפורסם "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט') מהווה תשתית לתפיסה המחייבת את היהודי לאחריות כלפי הזולת באשר הוא. על זה אמר רבי עקיבא כי זהו "כלל גדול בתורה" ואילו הלל הזקן, כאשר נדרש ללמד גוי את התורה כולה "על רגל אחת" בחר להביא את האמרה הידועה – "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו". שתי האמרות הללו, שהנן בעלות כוונות דומות ואף משיקות, מהוות מעין תשתית אידיאולוגית מוצקה לתפיסות חברתיות הדורשות מאיתנו, כפרטים וכחברה, להיות מוכוונים אל הזולת ומחויבים לו.

אבל לא נסתפק בדברים הללו. בפרק מכונן אחר במקרא, שמות כג', אנחנו נחשפים לשתי סוגיות נוספות, רדיקליות מבחינה חברתית בכל קנה מידה – השמיטה והיובל. בשנת השמיטה, המוכרת יחסית, עם ישראל מצווה שלא לעבד את אדמתו ולהפקיר את כל תבואת השדות לשכבות המוחלשות בחברה. הקונטקסט הוא של חברה שהייתה חקלאית ברובה המובהק, אבל אם נשמר את המהות ונעשה התאמה לימינו, האם אנחנו בכלל מסוגלים לדמיין סיטואציה שבה כל אחד מאיתנו היה "שומט" כל שנה שביעית את רכושו ופותח אותו לצרכי המוחלשים שבחברה?

שנת היובל, המתוארת בהמשך אותו הפרק הנה רדיקלית לא פחות (למעשה, מאז ימי בית ראשון לא התממשה בפועל)- כל חמישים שנה על עם ישראל היושב בארצו לבצע מהלך כוללני של החזרת כל הנחלות לבעליהם המקוריים וכן, לשחרר את כל העבדים. כלומר, יש כאן מצב של מעין "איפוס" של המצב החברתי כלכלי בעם. נראה כי לא תהיה זו הגזמה לטעון שיש כאן ניחוח סוציאליסטי ואף מעבר לכך.

ולסיום, היחס המקראי ל"גר, היתום והאלמנה". למעלה מ20 פעם (!) מוזכר הצירוף הזה במקרא, כאשר המסר ברור כשמש – ישנה תביעה מעם ישראל לא רק לשמור על זכויותיהם של הגר היתום ואלמנה שהנם סמל לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה, אלא שמצווה עלינו לאהוב אותם, "כי גרים הייתם בארץ מצרים". ולמי שיש ספק, גר איננו מי שהתגייר אלא פשוט אדם שאינו משתייך לעם ישראל אך גר בארץ ישראל, כמו למשל, מהגרי העבודה של ימינו.

קשה שלא להגיע למסקנה שהמורשת היהודית שלנו מנחה אותנו בצורה מאד ברורה וחד משמעית שעלינו להיות חברה המאופיינת בתכנון חברתי ובסולידריות רחבה בעיקר בכל הנוגע לדאגה לשכבות המוחלשות. מפליא ומאכזב להיווכח כי דווקא במדינה היהודית היחידה בעולם, הפערים החברתיים הנם דרמטיים ושיעורי העוני הנם מפליגים. קשה להבין כיצד מדיניות ניאו ליברלית המאמינה בתחרות פרועה המביאה לרמיסת השכבות המוחלשות מתיישבת עם "האופי היהודי" של המדינה. באופן מעורר השתאות, דווקא אותם המנהיגים בישראל אשר קנאים לאותו האופי היהודי של המדינה, הם המאמינים הגדולים והמוצהרים של מדיניות חברתית אנטי-יהודית של רמיסת והדרת המוחלשים.

ציון היום הבינלאומי לצדק חברתי מזמן לנו הזדמנות נוספת לשאול את עצמנו את השאלות הנוקבות שהוצגו כאן וחוששני שהתשובות אינן טובות ומנחמות במיוחד.


עו"ס אורי כרמל הוא לשעבר מנהל אגף קהילה בבינ"ה – התנועה ליהדות חברתית וחבר "קהילת קמה" בבאר שבע.

מאמרים נוספים: