“וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” – פרשת ויגש
ניר פנסו
אנו קרובים לשיאה של הדרמה. הסודות הופכים גלויים, יהודה מתעמת עם יוסף, יוסף מתוודע לאחיו, יעקב יורד עם משפחתו למצרים, פרעה מצטרף לחגיגה וים של דמעות זולגות בלי הרף. אבל מילה אחת בפרשה היא כמוסת הסוד בה הכל מקופל.
וגם…איך לבנות מצגת מושלמת על כל נושא? הצטרפו אלינו לרגעי הגילוי והמנהיגות !
תקציר הפרקים הקודמים: אחיו של יוסף נדדו דרומה למצרים בחיפושם אחר מזון. במהלך ביקורם מחביא יוסף גביע עשוי כסף בתיקו של בנימין. שבעים ושמחים שבים האחים צפונה אך בדרכם נעצרים ע”י שליח של יוסף, אשר חושף את ה”גניבה”, ומשיב אותם כפושעים נמלטים. יוסף מוכיח אותם בכעס. יוסף דורש לקחת את בנימין לעבד, אחרי שהואשם בגנבת גביע הכסף של יוסף. יהודה הציע שהאחים כולם יישארו במצרים כעבדיו של יוסף, אך יוסף מסרב וקובע ששאר האחים יחזרו לארץ כנען ורק בנימין יישאר עבד.
ואז קורה משהו מיוחד.
“ וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה.” (בראשית, מ”ד, י”ח).
דמיינו רגע את הסיטואציה: יושב יוסף על כיסא מכובד במשרדו המפואר (אחרי הכל, היה שר בכיר בממשלת מצרים), מוקף במשרתיו ובסריסיו, ומולו עומדים אסירים גנבים שנשבו בדרכם (הם אינם יודעים כי הוא אחיהם), ופתאום, יוצא אליו אחד מהם, יהודה. יהודה לא כועס, לא תוקף, לא מאיים. הוא ניגש. ראו איזו מילה מדויקת למעמד המורכב. נגישות אינה רק פיזית. כלומר מהדברים משתמע כי יהודה אכן התקרב ליוסף אך בעומק הדברים ניתן להעריך כי יהודה הנגיש את עצמו למעמד כלומר, יצר את התנאים שאפשרו לו להעביר מסר תקיף וחד משמעי ליוסף ויותר מכך, להפוך את דעתו של יוסף מן הקצה אל הקצה באופן שמביא את יוסף לפרוץ בבכי ולחשוף את זהותו בפני אחיו ומשם לשורת מחוות מהממות, איחוד עם יעקב האב וקבלת נחלה פוריה.
איך יהודה הצליח לעשות זאת ומה נוכל ללמוד מכך?
שימו לב לטכניקות המתוחכמות בבניית הטיעון של יהודה:
- הוא מכין את הקרקע בדברי פיוס, שנועדו להסיר את התנגדותו של יוסף ואת יכולתו לקבל מסר לא קל: “בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה” (מ”ד, י”ח). (פעמיים עבדך ופעמיים אדני באותו משפט…כדי להבהיר את ההיררכיה).
- הוא מתאר את סיפור המעשה דווקא מנקודת מבטו של יוסף: אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃ וַנֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֨נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃ וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הֽוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו” (מ”ד, כ”א)
- הוא פונה אל הרגש של יוסף ומתאר כמה עצוב יהיה יעקב אם ידע שבנימין בנו נשאר להיות עבד: “וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה” (מ”ד, כ’)
- הוא מראה לו עד כמה הדבר חשוב לו בכך שהוא מוכן להישאר במקום בנימין כעבד “וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו” (מ”ד, ל”ג)
ובכן, יהודה פורס בפני יוסף כתב הגנה מושלם שאינו מותיר מקום לספק ביחס לנחישותו. הוא פותח בדברי הקדמה, מתאר את המעשה מצידו של יוסף דווקא (כדי לשדר הזדהות), משלב גם פניה רגשית ואף מוכן “ללכת עד הסוף” להצדקת טיעוניו ולהחליף את בנימין בעצמו.
ניתן לזהות כאן יכולת רטורית מעולה של יהודה הנושא נאום שמצליח מעל ומעבר לציפיות. ואולי אפשר ללמוד מכך כמה תובנות: ההקדמה לדברים חשובה לא פחות מהדברים עצמם, הזדהות עם הקהל המאזין היא קריטית להעברת המסר, מאחר שאנחנו יצורים המונעים בעיקר מהרגש, חשוב לעשות בו שימוש מושכל ובסוף.. האמונה המלאה שלנו במסר והעובדה שאנחנו מוכנים אפילו לשלם מחיר אישי כדי להעביר אותו – הם אלו שהופכים נאום, מצגת, הרצאה או שיחה חשובה – גם למוצלחת. ארגז הכלים שלנו כדוברות וכדוברים מקבל חיזוק מסיפור מקראי מופלא על מנהיגות ייחודית.
שבת שלום.
