“וַנִּהְיֶה בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים”
פרשת שלח לך
סיפור המרגלים המככב בפרשתנו הוא בראש ובראשונה סיפור על פחד ועל האופן שבו הוא עלול להוביל למחיקת זהות אישית ומוסרית.
עם ישראל, שזה עתה יצא ממצרים, עובר דרך ארוכה במדבר ומגיע אל סף הכניסה לארץ. במקום להיכנס לארץ ישירות נשלחים שנים עשר נשיאים לתור את הארץ. מדובר במובחרים שבדור נציגי השבטים חכמים ומיומנים. כשהם חוזרים מלתור את הארץ, כולם מתארים את אותם המראות – ארץ עשירה, אך מאיימת. “ארץ אוכלת יושביה”, “העם חזק ממנו”, “בני ענק”.
עמדה זו היתה משותפת לעשרה מן המרגלים אך שניים מהם – יהושע בן נון וכלב בן יפונה מצדדים בעמדה אחרת “עלה נעלה כי יכול נוכל לה” – אנחנו מסוגלים.
אפיזודה זו העומדת בלב הפרשה נוגעת במשמעות העמוקה והקיומית של הפחד:
“ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם.”
יחד עם האמירה הזו עשרת המרגלים לא רק מדווחים על מה שראו – אלא על החוויה שלהם את עצמם. הם איבדו את תחושת הזהות והתקווה – והפכו לקטנים וחסרי אונים בעיני עצמם. וזה היה השבר הגדול. לא בפחד – אלא בהפיכת הפחד לכוח מגדיר ומעצב זהותית.
פחד הוא רגש טבעי, ולעיתים הוא מעיד דווקא על בריאות הנפש. אבל הפחד עלול להעשות מסוכן כשהוא משתק את הסובייקט – כשהוא גוזל מהאדם את הריבונות שלו על מחשבותיו, פעולותיו וזהותו. המרגלים חוו פחד ונכנעו לו נתנו לו לכרסם בהם עד תום: “אין סיכוי. מוטב שנחזור מצרימה.” לעומתם, יהושע וכלב לא הכחישו את המציאות אלא סירבו להיכנע לה. הם לא נבהלו מגובה החומות או ממספר הלוחמים הם שמרו על תחושת הריבונות האישית – על היכולת לראות את עצמם כבני חורין גם כשקשה.
מדינתנו תחת מתקפה. התמודדות עם רגעים של פחד היא טבעית ומתבקשת.
הטילים שנורים על ערי ישראל מדי לילה, האזעקות, הפיצוצים, הדיווחים – כל אלו אינם רק ניסיונות פיזיים לפגוע אלא ניסיון לשתק אותנו כליל, לברוח לשכוח, להתחבא, לשבש את תחושת השליטה.
לצד הפחד יש לשמוע את הקריאה הגדולה לאחריות – לא רק כחיילים או אזרחים אלא בראש ובראשונה כקהילה מוסרית – אימהות אבות אחים ואחיות. כשאנחנו מתפקדים, תומכים זה בזה, פועלים, יוזמים ובונים לומדים, מלמדים – אנחנו אומרים: “עלה נעלה – כי יכול נוכל לה”.
זוהי ההכרה שלנו בחובתנו העליונה לשמור על אנושיות: לפעול, לבחור, להגן על עצמנו ועל הקרובים לנו.
לא להתעלם מול הפחד אלא לעמוד מול – כי יכול נוכל לו.
שבת שלום.
