אחד מיסודותיה של תרבות ישראל הוא היחס לגר ולזר הבא להתגורר בקרבנו. הגר המקראי איננו, כמובן, הגר שאנו מדברים עליו בימינו – מי שרוצה להצטרף לדת היהודית ולאמונותיה העקרוניות. במקרא גר משמעותו מהגר עבודה, מי שנודד ממקום למקום כדי להביא פת לחם לעצמו ולביתו.
אברהם אבינו הזדהה בפני אנשי חברון כ”גֵּר וְתוֹשָׁב”, הווה אומר, מהגר עבודה, ולא רק הוא, גם אבותינו ואמותינו האחרים היו כולם מהגרי עבודה. יצחק היגר לגרר, ויעקב היגר עם כל משפחתו למצרים כי “כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן”. זאת אומרת, גלות מצרים כולה, זו שאנו קוראים עליה בספר שמות והייתה לבסיס עקרוני בתרבותנו, היא תוצאה של הגירת עבודה של יעקב ובניו לארץ מצרים.
ומה עשו המצרים מרוב פחד שמהגרי העבודה האלה יתרבו כמו חרקים וישתלטו על הרחוב המצרי? הם החליטו להגביל את הילודה של המהגרים, לשעבד אותם עוד ועוד ולמרר את חייהם ככל שיכלו. זו הייתה עבדות מצרים – מהגרי עבודה שנרדפו על ידי השלטון המרכזי המפוחד מהם. ולכן, עם ישראל שנולד מתוך יציאת מצרים הוא עם שחרט על דגלו את הרגישות העילאית לגרים במובן הקונקרטי הזה בדיוק.
המקרא דורש מעם ישראל להתנהג ברגישות מיוחדת כלפי מהגרי עבודה: “וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות כב, כ), והוא חוזר על כך בדרך זו או אחרת בשלושים וחמישה מקומות נוספים.
מדינת ישראל היא מדינת פליטים בהגדרתה. סוגיית פליטותם של ניצולי השואה היא אחד מעמודי הצידוק של קיומה, ולכן היא חייבת לנהוג בגרים מכל הסוגים – גרי העבודה וגרי הצדק – בדרך האוהבת ביותר שאפשר. נכון, יש מהם המנצלים את טוב לבנו. נכון, הם מפחידים אנשים בדרום תל אביב. הכול נכון. אבל אנחנו לא יכולים לנהוג אחרת. זה בדי־אן־אי שלנו. אנחנו צריכים לאהוב את הגר גם כשזה לא מתאים לנו בכלל. זה המסר המקראי העמוק ביותר, ואסור לנו לוותר עליו גם אם נצטרך לשלם על כך מחירים כבדים. אין לעם ישראל חירות שלא להתנגד לשעבוד. אין לנו פריווילגיה לבחור שלא לאהוב את הגר. בלי אהבת הגר, אין שם ישראל יכול להיקרא עלינו – איננו ראויים לשמנו.
