ואלה שמות - פרשת "שמות" || אילה דקל
בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

ואלה שמות – פרשת “שמות” || אילה דקל

ואלה שמות – פרשת “שמות” || אילה דקל

 

כל בוקר בתקופה האחרונה אני מתעוררת קצת לפני שש בבוקר, גם כשאני לא באמת צריכה, הגוף שלי יודע להתעורר בשעה הזו. אני פוקחת את העיניים, שולחת יד אל הפלאפון ומחכה לקרוא את ה”הותר לפרסום” שממש עכשיו הגיע. שם ועוד שם. תמונות של פנים, חיילים צעירים ומבוגרים שיצאו לשדה הקרב כדי להגן עלינו, כדי לשמור על המדינה.

יש משהו מאד כואב וקשה בטקס הבוקר הזה של רבים מאיתנו בתקופה האחרונה. אבל יש בו גם משהו חשוב. הנופלים שלנו אינם אנונימיים, הם לוחמים עם שם, עם פנים מאירות, עם סיפור ומשפחה. אנחנו לא מסתפקים רק במספרים. אנחנו מחפשים את השמות. אנחנו מקדשים את חייהם, לא את מותם.

כשאדם מאבד את שמו הוא בהרבה מובנים מאבד גם את האישיות שלו. כך כשבגרמניה הנאצית קעקעו מספרים על ידי האסירים מחקו את שמם ואת אנושיותם. ואנחנו, כל בוקר, לא מתעדכנים רק במספרים, אנחנו מבקשים לדעת את השמות. לפגוש את הפנים, לקרוא את הסיפור. לזכור ולא לשכוח.

הפרשה שלנו היא פרשת שמות. היא נפתחת במילים – “וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת” – ויש בה ריקוד מיוחד ומעניין עם שמות האנשים המוזכרים בה.

היא נפתחת בשמם של בני ישראל שירדו מצרימה. כל שם משמעותי. כל שם הוא עולם, כל שם הוא שבט שלם שנולד במצרים.

אחר כך, בצעד מאד פמיניסטי היא מתמקדת בשמותיהן של המיילדות. שפרה ופועה.

פרעה גוזר מוות על כל הזכרים הנולדים לעם ישראל. אך שפרה ופועה ממרות את פיו ומחיות את הילדים. הן לא רק מיילדות, הן לא רק עוזרות לנשים בלידה, המקרא ממש מסביר שהן אלה שמעניקות לילדים חיים. “ותחיינה את הילדים”. שפרה ופועה מעיזות למרוד במלך מצרים כדי לקדש את החיים ולגרש את המוות. ולכן, גם הן זוכות ששמותיהם יסופרו בפי כל.

רש”י בפירושו מסביר את השמות שלהן לפני מעשיהן – שפרה קרויה כך “עַל שֵׁם שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד” ופועה “עַל שֵׁם שֶׁפּוֹעָה וּמְדַבֶּרֶת וְהוֹגָה לַוָּלָד, כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים הַמְּפַיְּסוֹת תִּינוֹק הַבּוֹכֶה”. שפרה ופועה קיבלו את שמותיהן לאור המעשים שלהם, לאור התפקיד שלהן בעולם.

מדרש תנחומא מתאר לנו את היווצרות שמו של האדם ומתאר “שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁנִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם: אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמוֹ, אֶחָד – מָה שֶׁקוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד – מָה שֶׁקוֹנֶה לוֹ לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכּוּלָם מָה שֶׁקוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ”.

יש את השם שקיבלנו מהורינו כשנולדנו, קיבלנו אותו עוד לפני שידענו לדבר, עוד פני שהתכונות שלנו באו לידי ביטוי. באופן מסוים הוא מייצג את מה שהדורות הקודמים הנחילו לנו, את הציפיות והבקשות שלהם מאיתנו. אחר כך יש את השם (אולי כמו שם חיבה) שאנחנו מקבלים מהסובבים אותנו, שם שמתגלה מתוך חברות, מתוך קרבה ואהבה, שם שמתגלה מהאופן שבו אחרים רואים אותנו. אבל בסופו של דבר, השם הכי חשוב הוא השם שאנחנו קונים לעצמנו. שם שאנחנו קונים בזכות המעשים שלנו, בזכות האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. בזכות הדרך בה אנחנו בוחרים לחיות את חיינו.

מאז שפרצה המלחמה בשמחת תורה אנחנו מוצפים בשמות. שמות של קיבוצים ויישובים, שמות של נרצחים ונרצחות, שמות של חיילים וחיילות שנפלו, שמות של חטופים וחטופות. וגם – שמות של גיבורים וגיבורות.

כל שם כזה שנזרק אל החלל מציף אתו רגשות ומחשבות שמגיעים בעקבותיו. כל שם ושם הוא סיפור.

ביום שישי בכיכר החטופים עמדנו במהלך קבלת השבת והקראנו את כל שמות החטופות והחטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה. הרשימה לא קצרה ומעייף לקרוא אותה וגם להקשיב לה. כואב לשמוע שם אחרי שם. ובכל זאת, היה לנו חשוב לומר את כולם ולא לפספס אף אחד ואף אחת. כי “לכל איש יש שם” וגם לכל אישה.

והתפקיד שלנו, כחברה, הוא לתת מקום לכל השמות, למרות העומס, למרות ההצפה. זו הייחודיות שלנו כחברה ישראלית, אנחנו מקדשים את החיים ולכן, אנחנו מקדשים את השמות.  

“לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו. לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו ונתנה לו אהבתו..” – מתוך שירה של זלדה

כתבה: אילה דקל, ראש הישיבה החילונית בבינ”ה.

מאמרים נוספים: