“והארץ היתה תוהו ובוהו..” – פרשת בראשית
“והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים” – הפסוק הראשון של התורה מתחבר עמוק לתחושות הנפש שלי עכשיו. יש תחושה שהכל סביבנו תוהו ובוהו וחושך. חושך שאני רק רוצה להתעורר ממנו ליום שלפני הזוועות שהתחוללו כאן.
אבל מתחת לכל החושך או אולי מעליו, מרחפת רוח האדם. רוח האדם המתנדב, העושה היוזם, הפועל. רוח האדם שמביאה עכשיו ארגזים מהצפון לדרום ובחזרה. רוח האדם המפעמת בלבבות וכותבת ברכות לחיילים ומנחמת חברות וחברים. רוח האדם.
כשנתבקשתי לכתוב על פרשת השבוע רציתי רק לומר – לא. מי צריך לקרוא עכשיו פרשת שבוע. אנחנו בכאוס. אבל יש משהו חשוב בסדירות. בקביעות. בידיעה שאני צריכה להכין לילדים אוכל. שיש משימות שצריך לעשות. שיש שבת, כמו כל שבוע. שיש פרשה.
ופרשת השבוע השבת היא התחלה חדשה. היא לא התחלה משמחת. ואי אפשר לקרוא את האור שבפרשה כמו כל שנה. אבל כן אפשר לדעת שהתעוררנו למציאות חדשה. וכמו בספר בראשית, היא התחילה בתוהו ובוהו וחושך. אבל כמו בספר בראשית גם מפעמת בה רוח חדשה. רוח שבונה את העולם שוב. רוח שלא מוותרת. רוח חזקה שתקום מהכאב.
לפני יומיים התפרקתי. משהו בתוך הגוף קרס לגמרי. טבעתי בתוך החרדה וכבר התארגנתי ללחימה בתוך הבית עם כל מה שאפשר לדמיין.
בתוך ההתארגנות הזו התקשרתי לחברה, והיא בחכמתה אחרי שדיברנו אמרה לי – את בחרדה, את לא בטוב, אני מחפשת לך אשת מקצוע לדבר איתה.
סירבתי כמובן. ואמרתי שאין צורך. ובכל זאת, תוך פחות משעה כבר התקשרה אלי פסיכולוגית. הסתגרתי בשירותים, כדי שהילדים לא ישמעו. היא ניסתה לדבר איתי ואני פשוט בכיתי ללא הפסקה. בכי שיוצא מבפנים, כזה בלי שליטה. בכי שמרעיד וממוטט את הגוף.
לאט לאט הצלחתי איכשהו להירגע ולאסוף את עצמי. זה קרה בערך בשלב שהילדים דפקו על הדלת וניסו להבין לאן נעלמתי.
כמו בפרשת בראשית. הלב שלי היה תוהו ובוהו. והארץ עדיין תוהו ובוהו. אבל כמו בפרשה. יש רוח. רוח שמפעמת בכולנו. רוח שתעזור לנו לשמור אחד על השני ואחת על השניה.
כדי שנצמח מתוך הכאוס, כדי שנצליח להתרומם מתוך הזוועה לבריאת העולם החדש שלנו. כולנו צריכות וצריכים לתת יד אחד לשני ואחת לשניה. פעם אחת לעזור ופעם אחת להיעזר. לפתוח את היד ולהושיט אותה למי שסביבנו. ולפתוח את הלב כדי לקבל עזרה בחזרה.
והלוואי, שנוכל לברוא עולם טוב יותר מתוך החשיכה.
“כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע” – נתן זך
