“וזאת הברכה”
בשבת הייתי עם חברה טובה בהופעה של אברהם טל, עשינו ערב של כיף בהחלטה ספונטנית, והרגשנו שכמעט כל שיר הוא מדויק לנו, לזמן הזה, לתקופה של כל אחת בחיים, במשפחה, בזוגיות. החלפנו מבטים בחלק מהשירים וחשבנו לעצמו “יאו! השיר הזה הוא בול עלייך!” .
זה בטח קורה גם לכןם, שפתאום יש תקופות שיש שיר שבדיוק מתאים למה שאתן עוברות עכשיו, ואנחנו כמעט לא זוכרות את זה ששמענו שירים אחרים לפני כי הם לא בדיוק ישבו לנו רגשית באותו מקום.
והיה את השיר “קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה. מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות. קול נעימות עולה, ויורד, הולך ומשוטט בעולם. קול שופר נמשך בעמקי המדרגות, ומסבב הגלגל סביב” ספר הזהר , ויחי נ״ב:תקז שגרם לי לחשוב קצת כמו מנטרה, או מדיטציה יהודית, על השנה העברית, שמתאימה לעונות השנה, שמתאימה לצרכים פסיכולוגיים וחברתיים של אדם וקהילה, על עצירה, התבוננות, מעגליות, ושמחתי על השקט שהשיר הזה הכניס בתוך ההופעה.
כשניסיתי להבין איך מסיימות שנה בקריאה בתורה, הייתי צריכה לעצור רגע, כי יש כל כך הרבה מעגלים בלוח השנה העברי והיהודי, ובכלל לא הבנתי למה עכשיו? למה דווקא בעת הזו מתחילות או מסיימות את הקריאה (תלוי איך מסתכלות על זה).
זה לא ברור לגמרי שהרי את התורה קיבלנו במתן תורה, בחג השבועות, ומסכת ראש השנה אומרת לנו שיש ארבעה ראשי שנים ושמחת תורה הוא לא אחד מהם, יש הרבה סיפורים סביב זה, שקשורים במפגש בין קהילות, בין מסורות של קבוצות שונות, של סדר אחר של קריאה בתורה. יש שלוקח להן שלוש שנים לקרוא ולסיים, ויש כאלה שקוראות בשנה, ומרווחות כדי שיסתדר בול, ובכל מקרה, פעם בשלוש שנים, דווקא בשמחת תורה זה מסתדר, אז ממש כיף לשמוח יחד שלפעמים, על אף השוני, אנחנו מצליחים להסתנכרן.
נראה שמה שכולנו צריכות כרגע זה להיות מסוגלות להסתנכרן עם הדמיון שבין א.נשים, שמוכנים להתפשר, לסדר ולהתאים את המסורות, בתוך כל השוני וכל הקיצוניות והציניות שמלווה את היום – יום הישראלי שלנו. להיות מסוגלות להסתכל אחד ואחת לשנייה בעיניים ולראות את העצירה הערכית שהיהדות מזמנת לנו בפלאיות הפסיכולוגית שלה.
ובתוך התקופה הזו יש הרבה מאוד הזדמנויות לסיומים והתחלות- אלול, תשרי, ראש השנה, יום כיפור, כבר נכתבנו ונחתמנו ומה קורה עכשיו שהתחלנו רק עכשיו? ובכלל, אנחנו לא קוראות את הפרשה עכשיו כדי לשמוח על ההתחלה, אלא כדי לחתום את הסוף.
לפרשה של השבוע קוראים “וזאת הברכה” ויש בה רצף של ברכות שמברך משה את העם לפני שהוא מת. בקריאה ברפרוף זה נראה כמו רשימת מכולת, אבל כעוצרות רגע לקרוא באמת, רואות שיש משהו מאוד מרגש שקורה שם. הוא לא מברך את כולם באותו אופן, או באותו דבר, אלא ממש מברך כל אחד ואחת במה שהוא צריך או צריכה. יש אמירה חינוכית שאומרת שכדי להביא א.נשים להצלחה, צריך לבחון מה כל אחד מהם צריך ולתת להם בהתאם ולא לתת לכולםן את אותו הפתרון. משה מסתכל על העם שלו ויודע שהוא לא ממשיך איתם, ועדיין הוא רוצה בהצלחתם, אז לכל אחד ואחת הוא נותן את מה שהוא צריך כדי לצאת לדרך יחד.
בחברה הישראלית שלנו היום, כל אחד ואחת מאתנו צריכים משהו אחר כדי להצליח להגיע למקום של הסנכרון, של החיבור, של היכולת לראות את האחר ולהתקדם מהמשבר שבו אנחנו נמצאות למקום שממנו נוכל לצמוח.
הפרק מסתיים בכך שאלוהים מאפשר למשה לראות את כל הארץ מנקודת מבט עילית אחת, בזמן שכל העם נערך להמשך מסע ההגירה שלהם לארץ, הוא מוציא אותו מהטירוף של האריזות, ההעמסות, הנשיאות, ולוקח אותו להר נבוא. הראות כל כך טובה שאפשר לראות את כל הארץ.
אולי במובן מסוים היינו כולנו צריכים את הנקודה הזו כרגע, להיות מסוגלות לצאת מהקושי של המשבר הנוכחי, מהאתגר היומיומי, מההתמודדות הרגשית המורכבת שלא מאפשרת לנו לראות עתיד טוב יותר, בהיעדר מנהיגות מעצימה, מחזקת, מברכת, היינו צריכות מישהו שישלוף אותנו לתמונת עתיד רצוי ולהזכיר לנו, שכל גלגל מסתובב. יורד, אבל אחרי זה גם עולה ונמשך.
