פרשת “מסעי”
“למה אי אפשר שחופש אחד פשוט נהיה בבית?” הבן שלי רטן במרכז הסלון בעוד אנחנו מנסים לארוז מזוודות ולהכין את עצמנו לנסיעה. “חופש זה לא רק בשביל לטייל. חופש זה בשביל לנוח!” הוא פסק והתיישב על הספה במחאה.
העולם מתחלק לשניים, אלה שכשיש חופש הם לא נחים לרגע. נוסעים ממקום למקום, מבלים, מטיילים, מתרוצצים (כמוני). ואלה שרק רוצים שיעזבו אותם בשקט. שכל חלומם הוא להתעורר ביקיצה טבעית. לאכול בנחת, לקרוא בנחת, לא לדלג ממקום למקום. פשוט לנוח (כמו הבן שלי).
בפרשת השבוע שלנו בני ישראל יוצאים לחופש. כלומר, לא ממש חופש. אבל הם מביטים אחורה על ימי המדבר שלהם ומתארים את המסע שעברו ביחד. את התקופה שבה נדדו. פסוק אחר פסוק מתארת לנו הפרשה את נדודיהם. וכמעט כל הפסוקים בעלי אותה תבנית בדיוק. “ויסעו בני ישראל ל…. ויחנו ב…” ואז שוב ושוב. יוצאים למסע ועוצרים בחניה ושוב עוצרים ושוב יוצאים לדרך. הפסוקים, שבדרך כלל מקמצים במילים, חוזרים פעם אחר פעם על אותם מקומות ומתארים גם את המסע אבל גם את החניה.
מה קורה כשאנחנו יוצאים ויוצאות למסע?
והמילים שולחות אותנו לשאול, מה קורה לנו כשאנחנו יוצאים ויוצאות למסע. אבל גם, מה קורה לנו בשעה שאנחנו חונים. כשאנחנו בזמן העצירה.
במהלך ההיסטוריה היו אנשים רבים שבחרו לצאת למסעות. לפעמים הם יצאו כדי לברוח מהמקום שבו היו, כדי להתרחק, קצת כמו יציאת בני ישראל מעבדות מצרים. לפעמים הם יצאו כדי לחקור את העולם, כדי לגלות ארצות חדשות ולחיות חיים אחרים. במאה השתים עשרה יצא איש יהודי בשם בנימין מטודלה למסע ארוך באירופה ובאפריקה. בפתח הספר המתאר את מסעותיו נכתב כך – “וילך הלוך ויבא בארצות רבות ורחוקות, כאשר יתפרש בדבריו אלו, ובכל מקום שבא כתב כל הדברים שראה או ששמע מפי אנשי אמת, אשר נשמעו בארץ ספרד. וכך הוא זוכר מקצת הגדולים והנשיאים שבמקצת מקומות, וכשבא הביא דבריו אלה עמו … והיה רבי בנימין הנזכר איש מבין ומשכיל, בעל תורה, ובכל דבר ודבר שבדקוהו כדי למשמש אחריו, נמצאו מתוקנים ויציבים בפיו, כי היה איש אמת”.
שוב ושוב מדגישים שהוא היה איש אמת. למה צריך להדגיש זאת? כי כשאנחנו יוצאים למסע רחוק ובאים לספר את הקורות אותנו, לפעמים הסיפורים נשמעים מוזרים. אפילו לא הגיוניים. גם מגלה הארצות מרקו פולו תמיד נחשב כשקרן.כשאנחנו יוצאים למסע, אנחנו יכולים לגלות פתאום עולם אחר, חדש, כזה שלא ציפינו למצוא. יציאה למסע מלווה בסכנה מסויימת כיוון שהגילויים החדשים שלנו עלולים להעמיד את העולם הבטוח והמוכר בספק.
המורכבות של המסעות.
“המסע היחיד הוא זה שבתוכנו” כתב ריינר מריה רילקה. ומילותיו מחזירות אותנו פנימה. לנסות לברר מתי אנחנו מרשים ומרשות לעצמנו לצאת למסע פנימי. מתי אנחנו באמת מסכימים לגלות בתוכנו ארצות חדשות. לנדוד למחוזות חדשים ולחוות תהליכים אישים של חיפוש ושל מציאה.
דווקא בגלל שמסעות הם עניין כל כך מורכב מדגישה פרשת השבוע גם את החנייה.
אם לא היו חניות לעולם לא היינו יודעים מה גילו בנימין מטודלה וכריסטופר קולומבוס. אם לא היו חניות גם לא היינו יודעים על עצמנו מה המסעות שעברנו. החניה מאפשרת לנו פרספקטיבה. התבוננות. ונקודת תצפית חשובה. נקודת תצפית שיכולה לזקק לנו את מה שהתרחש במסע.
החנייה היא זו שבה אנחנו יכולות לעכל את המסעות שעברנו ולהפנים את הגילויים החדשים.
בני ישראל נוסעים וחונים. יוצאים וחוזרים. מגלים וגם עוצרים. כל הפרזה הם נמצאים בתוך המסע הזה. וכל הפרשה הם מזכירים לנו פעם אחר פעם את החשיבות של היציאה ולצידה את האפשרות לחזור, למקום הבטוח והמוכר.
ואנחנו, בפתחו של הקיץ הזה, נמצאים כולנו בסופה של שנה, אחרי מסע משמעותי ולפני המסעות שיבואו. ואולי, הבן שלי ופרשת השבוע דווקא צודקים. וקיץ, הוא זמן מושלם גם לחנות בו קצת.
שבת שלום !
כתבה: אילה דקל, ראש הישיבה החילונית.
