לאחרונה אנו עדים למאמצים אין סופיים של ראש הממשלה להשתלט על כל אמצעי התקשורת. רצונו של נתניהו לייצר עולם בו מושמעת רק עמדת האליטה השלטת לא רק שיש בה סכנה אמתית לדמוקרטיה הישראלית אלא יש בה איום חמור על הנקודה העמוקה ביותר בזהותנו היהודית.
המבט על תפיסת האליטה הכהנית ומקומה בתוך התנ”ך מראה לנו שהיהדות רחוקה מאד מהשקפה מצמצמת זאת. פרשת השבוע שלנו פותחת את ספר ויקרא כולו בפסוק: “וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר”.
במשפט זה טמון כל הניסיון הכהני לצמצם את אלוהים לתוך אוהל מועד ולשים בפיו קול אחד. תפיסה זאת כשלה – היהדות מאז ומעולם דאגה לשחרר את האל מתוך אוהל מועד ולהרחיבו על מנת לאפשר קולות רבים ותפיסות רבות.
הכוח נשאר אצל החזקים
פרשת ויקרא פותחת את מה שמכונה “ספר כהנים” שעניינו המרכזי הוא חשיבות הקרבת הקרבנות וביסוס מרכזיותו של הכהן בחיי האדם והחברה היהודית. הכהנים כמו כל אליטה שלטת הבינו שחלק מתפקידם הוא לשמר את הכוח של עצמם ולכן מייצרים שיטה אשר מרכזת את הפולחן במקום אחד על מנת למנוע שיטות מתחרות והתפתחות של מנהגים, דעות ומרכזי כוח חדשים שיצמחו בפריפריה הגאוגרפית והתרבותית. זאת בניגוד גמור לספרי התורה הקודמים בהם פגשנו פולחן מפוזר, ישיר וספונטני יותר: כבר בתחילת ספר בראשית אנו רואים את מנחת הצאן של הבל ואת נח המקריב מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור עד שריח הניחוח מרגיע את האל הזועם וגורם לו להבטיח שלא יכה יותר כל חי.
הנביאים ירחיקו לכת אף יותר בהתנגדותם לאידאולוגיה הכהנית ויראו בזבחים דבר ריק מתוכן , טקס חלול אשר מכסה על חטאי האדם. תמרור האזהרה הנביאי תקף עד היום שהרי גם אנחנו חוטאים בטקסי זיכרון וניצחון למיניהם המקדשים את הקרבן ומשכיחים את המטרה לשמה הוא הוקרב. הנביאים קוראים לנו להגשים את היהדות ע”י התנהגות מוסרית ועשייה של צדק חברתי. מפורסמים בכך דבריו של הנביא ישעיהו מהפטרת יום הכיפורים אשר מזדעזע מטקסי הצום ועינוי הנפש של החוטאים וקורא להחליפם בעשיית צדק חברתי של שחרור כבולים, פריסת לחם לעני ודאגה לאחינו.
מגדילים לעשות בעניין זה ירמיהו הטוען כי מעולם לא היו מצוות זבחים:
ירמיהו ז’: כ”ב: “כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח”.
ועמוס הטוען כי במדבר לא הוקרבו קרבנות:
עמוס ה’: כ”ה: “הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל”.
אהבו את הריבוי והמחלוקת
כל מי שקורא בפרשת השבוע שלנו יתפלא על הכתוב בירמיהו ובעמוס, אותו האל המצווה בויקרא על זבחים בפרטי פרטים אומר שהוא מעולם לא צווה על דברי עולה וזבח? ואותו האל הנהנה מניחוח הקרבנות הרבים שהעלו לו בני ישראל במדבר מדבר בנוסטלגיה על התקופה ההיא כתקופה שבה לא הוקרבו קרבנות?
על מנת להבין את העניין, על הקורא בתנ”ך לשחרר עצמו מהתפיסה כי יש אמת אחת, יהדות אחת, טוב או רע מוחלטים. עורכי התנ”ך היו חז”ל, אותם אנשים שהחליטו לצאת נגד ההגמוניה הכהנית, לוותר על ירושלים ובית המקדש, ולקדש תפיסה חדשה על פיה הגשמת היהדות והתקשורת עם האל נעשית ע”י לימוד ותפילה. התפיסה החז”לית מקדשת את השיח, את ריבוי הדעות, את המחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים. התוצאה שאנו רואים בתנ”ך שלפנינו היא העריכה שלהם, ובתוכה מסר לכולנו- היו צנועים ועלובים , וגם כאשר אתם מחזיקים בדעה משלכם אל תנסו להעלים את תפיסתו של האחר.
מבט על ממשלה הרוצה לשלוט בתקשורת ועל קבוצות שונות המתאספות סביב העיתון אשר מספק להם יום יום סיקור על פי השקפת עולמם בלבד הוא מבט עצוב המעלה געגוע למחלוקות הסוערות של חז”ל.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
