“וראהו כהן”
פרשת תזריע
עינת לוי
פרשת השבוע, פרשת תזריע מספרת לנו בהרחבה על אנשי הצרעת. ברגע שמסופר על איש מצורע ישר אנחנו חושבים על איש מנודה, שרחוק מהחברה, הנידוי מהחברה הוא אירוע קשה ומרוכב. איך אנחנו מתייחסים אליו ומה זה בכלל אומר שיש לנו את המידע הזה במקורות?
פרשת תזריע פותחת יחידה ארוכה העוסקת בדיני נגעים, המכונים בשם הכללי- צרעת. התיאור המפורט במקרא של סוגי הנגעים, צבעיהם וטיבם עלול לגרום לנו לחשוב שמדובר בעניין רפואי שהתורה באה להזהיר אותנו מפניו. אלא שקריאת הפסוקים תגלה לנו שאין פה סוגיה שבין רופא למטופל, אלא מי שאמון על זיהוי הנגע וגם על ריפויו הוא דווקא הכהן: “אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת… וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים” (ויקרא יג,ב).
“נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן” (שם יג,ט). עובדה זו תמוהה מאוד ומובילה אותנו להבנה שמוקד העיסוק בצרעת איננו מצידה הרפואי, אלא בא להניח בפנינו תובנות אחרות.
נבחן את מהלך הדברים-
אדם שיש חשד שלקה בצרעת מובא אל הכהן לצורך בדיקה והחלטה. במידה והכהן מחליט שאכן מדובר בצרעת- מוגלה האדם אל מחוץ למחנה: “”והַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:” (ויקרא יג מה- מו). על המצורע נאסר להישאר בתחומי המחנה, ויותר מזה- בגדיו ושערו נפרעים כסמל נוסף להיבדלות מאנשי היישוב האחרים. גם התהליך המסיים את תקופת הגלות נעשה בתיווכו של הכהן ובהחלטתו, כשהביטוי הבולט המשמש את המקרא לתיאור האינטראקציה בין המצורע לכהן הוא “וראה הכהן”. רק בפרק י”ג מופיע הביטוי יותר מ-30 פעמים.
לאורך כל הדורות התלבטו פרשנים לגבי טיבה ומהותה של הצרעת. מה יש בה שמחייב תהליך מול הכהן דווקא, מדוע מושג דגש על עניין הראיה ולמה הבחירה היא להרחיק את האדם המצורע עד כדי ש: “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”?
מבין כל הפירושים מפורסם המדרש בבלי במסכת ערכין: “אמר ריש לקיש. מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע”. לדעת ריש לקיש הצרעת איננה מחלה ככל המחלות, אלא נגע הבא על האדם בגלל כשל רוחני. במקרה הזה, משום שדיבר לשון הרע ומשך את עצמו מן האתיקה החברתית. הכשל הרוחני יטופל באמצעים ניסיים שיכללו תהליך נפשי- רגשי ואפילו חברתי שהוא מידה כנגד מידה ביחס למעשה.
לפי הבנה זו, טיפול ותיקון של עוול חברתי צריך להיות בכלים חברתיים. האדם שהיה עסוק באמירת רע על אחרים ועל ידי זה גרם לפירוד ואפילו שנאה בין אנשים- דינו שייפרד בעצמו מהמרחב החברתי: הן ע”י מראה פרוע ומוזנח המעיד על כך שהתרחק מהנורמות המקובלות והן ע”י שיגלה למקום רחוק ויהיה מנותק מהחברה לה הזיק. מעניין לקרוא שכל התהליך, מלווה באינטראקציה צפופה מול הכהן שמתבקש מצידו “לראות”. גם זה הוא שלב חשוב בתיקון- של האדם ושל החברה. מה שהמקרא מציע לנו הוא בעצם ריפוי ע”י מפגש. בחינת המצב / ההכרזה על הנגע היא פונקציה חברתית. על הצרעת אפשר להכריז רק מתוך חיבור אנושי ואפשר גם לרפא אותה רק מתוך אותה אנושיות. המצורע שאבדה דרכו, ושכח כמה יסודות חשובים במציאות של חברה בריאה, נדרש לפגוש את הכהן ובעזרת הכהן את מעשיו ומקומו בתוך החברה. יסוד הראייה הוא הבסיס בריפוי הצרעת, הוא הבסיס בכינון חברה בריאה.
חצי שנה אל תוך המלחמה הארורה, ואננו עדיים מחפשים תשובה לשאלה- מאיפה יבוא לנו תיקון?
אני מבינה את מי שמאסו בסיסמאות ה”ביחד ננצח”, וה”כולנו אחים”… נדמה שהסיסמאות האלו מבקשות לרדד את השיח, להעלים את הייחוד והמיוחד שבכל אחד מאתנו, לא לאפשר לנו להביע את עמדותינו, כאילו אין טוב ואין רע..
ובכל זאת, חייבים להתעקש. ריפוי חברתי יכול לקרות רק מתוך מפגש אמיתי המתבונן פנים בפנים איש ברעהו. התבוננות עמוקה, כנה, שלא מרפה, שוב ושוב ושוב.. התבוננות שלא משאירה אבן על אבן ומוצאת בשני את קצה החוט ממנו אפשר למשוך חיבור שלם.
שבת שלום.
