“זהו משאם”
פרשת נשא
גילי דבש ישורון
ביום שבת בצהריים, היו לי שלוש שיחות שלא נענו בזמן שהייתי בבריכה עם הבת שלי וחברים. בן הזוג שלי שלא יכול היה להגיע, התקשר כמה פעמים, והאמת שהייתי מודאגת. הוא התחיל את השיחה במשפט “יש חדשות טובות” והלב שלי הפסיק לרגע, ואז הוא מיד אמר “שוחררו ארבעה חטופים בחיים”. כשהוא אמר את
השמות לא יכולתי שלא לשמוח, אבל גם לא יכולתי שלא לדמוע. הלב שלי התכווץ בשביל 120 משפחות אחרות.
פרשת השבוע מתחילה בפרק ד’, ספר במדבר, שבו אלוהים מסביר לאהרון איך בונים קהילה. כן, ממש ככה, ויותר מזה, חוסן קהילתי. חוסן קהילתי מוגדר בספרות המקצועית כמורכב ממשמעות, שייכות, אמון, ומחויבות. כדי לייצר את כל אלה אפשר לרתום את הקהילה סביב אירוע מסוים, מטרה מסוימת, צורך קהילתי
כלשהו, אבל שכל אחד ואחת בקהילה ירגישו את ארבעת הדברים האלה. כשאלוהים ואהרון מפרקים את עבודת אוהל מועד על כל חלקיה, הם מבטיחים את השתתפות כל המשפחות בתהליך, כי אם מישהו יחסר, זה ממש יורגש, ישפיע על האחרים, יוסיף או ישבש את המהלך. איזה משא מורכב היה על הכתפיים של כל כך הרבה א.נשים- הלוחמים ואנשי ונשות המודיעין, חיל האוויר, הכוחות המחפים, מקבלי ההחלטות. ועוד משא אחד, משאם של המשפחות של החטופים ששוחררו,
שהמשיכו לקרוא לעסקה עבור כל אלה שלא שוחררו במבצע הירואי. משפחות החטופות והחטופים לא בחרו להיות חלק מהקהילה הזו, קהילת מטרה שיודעת שכל אחד מחלקיה תלוי אחד בשני, גם אם אחד שוחרר, חולץ או אינו בחיים. הן יודעות שהמאבק שלהן תלוי זה בזה ובעיקר בכולנו.
האם כולנו מבינות ומבינים שיש לכולנו אחריות על המשא הזה?
בתוך הפרשה מתוארות משימותיה של כל משפחה במהלך המשא במדבר, כל מי שבן 30-50 במשפחות האלה נדרש למשימה. שלושים עד חמישים של הסיפור התנ”כי הם אנשים מבוגרים, ואפילו מאוד, ואני תוהה למה דווקא הם? אלה שאולי התפנו מטיפול בילדים קטנים, אולי כבר לא כשירים למשימות חברתיות
וקהילתיות אחרות, לזה הם פנויים. אולי הם יכולים גם להיות אלה שמנחילים את הידע לדורות הבאים. אני מדמיינת קהילה בתנועה, כזו שצריכה להתארגן סביב מסגרת מסוימת בזמן של ארעיות מוחלטת. לכל אחד ואחת מאיתנו יש מושג על קהילות כאלה בימינו אנו. מהו המשא של כל אחד ואחת מחברי הקהילה
והמשפחות שלהםן צריכים שאת בעת הזו כדי להחזיק את המשפחה, את עצמן, את הקהילתיות שלהםן?
בסיפורים שאני שומעת על הקהילות בעוטף ואלה שמפונות מהצפון, או שלא יכלו להתפנות מהצפון, אני שומעת על ההורים הצעירים, או על הסבים והסבתות. האחריות ההורית, המשפחתית, החברתית, הקהילתית, ניבטת אליהם מכל עבר. מה הדבר הנכון לעשות?
אני מאמינה שהמשא הזה הוא לא רק שלהם, המשא הזה הוא של כולנו. המדבר שאנחנו נמצאים בו כחברה ואנשים הוא מסע משותף למקום שעוד לא מוכר לנו, ייתכן כי עוד לא קיים, החברה הישראלית שאנחנו מבקשות ליצור דרך ארגונים, תנועות, קבוצות, קהילות, מושבים ויישובים. המשא הזה דורש מכולנו להסתכל
על תמונת העתיד הרצויה לעוטפי ישראל השונים ולפעול ולצאת לעשייה יומיומית לשינוי הזה. מי לכיכר, מי להתנדבות, מי לעשייה בעוטף ועם קהילות המפונות.
בפרשה מופיעה גם ברכת הכהנים, ברכה המאחלת לישראל שלום, מאור פנים, שמירה. אבא של אמא שלי היה כהן, לא זכיתי להכיר אותו, למעשה הוא נהרג כשאמא שלי הייתה ילדה. מעולם לא זכיתי לשמוע אותו אומר את הברכה הזו. אבל הצד הזה של המשפחה הוא מסורתי, ואפילו שאני אישה חילונית, הרוחניות עוזרת לי בימים אלה, לנשום קצת יותר. אז מעבירה אליכם את הרוח של הדברים, ומציעה לנו להישען קצת על הקורות של אוהל מועד, על הנכסים הקהילתיים שהברכה הזו מספקת לנו, אורך רוח במובן הרוחני שלה-
“יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃ יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם”
שבת שלום.
