לפעמים אין מילים. איך מסכמים את השנה שחלפה – עם כל חוויותיה, זכרונותיה, רגשותיה וטראומותיה? איך פותחים את השנה החדשה – עם כל חששותיה , תקוותיה , חלומותיה ודאגותיה? פשוט אין מילים.
בתור א.נשי חינוך, לרוב, צפוי מאיתנו שיהיו לנו מילים. צפוי שיהיו לנו תשובות לשאלות, הסברים, ושאלות לשאול בחזרה. צפוי מאיתנו לספק לתלמידינו כלים מילוליים ולשוניים להביע את עצמם, להבין ולדבר על עולמם. ובדרך כלל טוב שכך. אבל לפעמים מילים לא מספקות. לפעמים הן מגבילות אותנו. לפעמים הן מכשילות אותנו. ולפעמים פשוט אין מילים.
המסורת היהודית רוויה במילים – הרי אנחנו עם הספר. ולתקופה הזאת בשנה של חודש תשרי והימים הנוראים יש מילים רבות במיוחד – מילים של תפילות, של פיוטים, של סיפורים, ועוד. ויום כיפור, שהוא היום הכי קדוש בשנה, הוא בעצם יום של מילים. יש ליום הזה יותר מילים מכל יום אחר בלוח השנה העברי. “כל נדרי”, התפילה שפותחת את היום, היא בעצם הצהרה על הכוח של מילים (ספציפית נדרים, שבועות וכדומה). ומהם תפילה ווידוי אם לא ניסיונות לשנות את המציאות באמצעות מילים? אבל מה אם אנחנו פחות מתחברים למילים האלה – בכלל או השנה בפרט? מה עושים אם המילים מאכזבות אותנו, מכשילות אותנו או מרגיזות אותנו? יש אומרים שיהודי התפוצות לעתים קרובות מתקשים להתחבר לתפילה יהודית מסורתית משום שאינם מבינים את המילים – ויהודים ישראלים מתקשים להתחבר לתפילה יהודית מסורתית משום שהם מבינים את המילים. האמירה הזאת מהדהדת חזק אצלי באופן אישי במיוחד. הרי כשאני גדלתי כילד בחו”ל, בלי עברית כשפת אם, המילים של התפילות מצד אחד משכו אותי כמו סוג של כישוף בשפת קסמים, אבל מצד שני הכשילו אותי כאשר שפתותי מעדו על ההברות הזרות. וככל שגדלתי והעברית שלי השתפרה, מילותיה של התפילות נהיו לי פחות זרות אך באותה עת נהיו יותר רחוקות ופחות תואמות למציאות החיים שחוויתי.
ובהקשר הזה, אני רוצה להביא את מילותיה של המשוררת רבקה מרים, בשיר מיוחד שפגשתי בפעם הראשונה במחזור יום כיפור של בינ”ה כאשר עליתי לארץ לפני שלוש עשרה שנה, ומאז מלווה אותי בכל יום כיפור – ובימים רבים אחרים. בשיר היא משחקת במילים המסורתיות של תפילות יום כיפור וכל נדרי, עם אמירה מיוחדת משלה.
על דעת המקום ועל דעת הקהל \ רבקה מרים
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
עַל דַּעַת רָקִיעַ שֶׁמִּתַּחַת, עַל דַּעַת רָקִיעַ שֶׁמֵּעַל
מִתּוֹךְ זִכְרוֹן הַחֲרִיקָה שֶׁל הַשַּׁעַר שֶׁנִּנְעַל
מִתּוֹךְ זִכְרוֹן שִׂפְתֵי הַיֶּלֶד הַפְּשׂוּקוֹת כְּשֶׁשָּׁאַל –
אָנוּ מַתִּירִים לִשְׁתֹּק כָּאן אֶת זוֹ הַתְּפִלָּה
לִנְצֹר פִּינוּ מִתְאַפֵּק, לִבְלִי הוֹצֵא עוֹד מִלָּה
לִדֹּם בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן וּבְמוֹרָא וּבִדְחִילָה
לַעֲטוֹת לְשׁוֹנֵנוּ בְּיֹבֶשׁ לָבָן
כְּתַכְרִיךְ צַח
וּכְמוֹ בֶּגֶד כַּלָּה
שֶׁתִּבָּנֶה דּוּמִיָּתֵנוּ קְפוּצָה וּבָרָה וְאַבְנִית
וְעַזָּה וְעוֹמֶדֶת, כְּעִיר בְּנוּיָה עַל תִּלָּהּ
עַד שְׁעַת הַנְּעִילָה.
אפשר לומר הרבה על שיר זה, אבל ברצוני להתמקד בדבר אחד: “אָנוּ מַתִּירִים לִשְׁתֹּק כָּאן אֶת זוֹ הַתְּפִלָּה.” כמו ולעומת בערב יום כיפור, במילים המסורתיות של כל נדרי “אנו מתירים להתפלל…”, לפי רבקה מרים, אנו מתירים לשתוק. התפילה היא זכות קדושה, והשתיקה היא גם. לפעמים אנחנו צריכים להיאבק בשביל הזכות שלנו להתפלל, בדרך שלנו, במילים שלנו, במרחב שלנו. להגן עליה. להעריך אותה ולא לקחת אותה כמובנת מאליה. אבל לשתוק היא גם זכות. וגם לה הרבה צורות ודרכים. ולפעמים היא התשובה הכי נכונה, הכי לגיטימית.
כא.נשי חינוך, וכ”מבוגרים” בכלל, אנחנו הרבה נוטים לחשוב שאנחנו חייבים לספק תשובות, להיות מודלים לחיקוי של אנשים רהוטים ומלאי מילים. אולם אולי השנה, יותר מאי פעם, אנחנו צריכים להראות שלפעמים לשתוק זה גם בסדר. לפעמים יש דרכים אחרות להביע את עצמנו – או לא להביע כלום. לפעמים אין תשובות. ולפעמים ואין מילים. וגם זה מותר.
כתב: אליוט וייסרוב גלסנברג, מורה בכיר בבינ”ה.
