בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

זעקת המגילה | מאמר מאת חיים גורי מתוך “תלמוד ישראלי – מסכת העצמאות”

כעת, בערוב יומי, אני מרבה להרהר בבעיית הזהות הלאומית שלנו בארץ ישראל, במדינת ישראל. בעיית הזהות אינה מניחה לנו, גם לאחר שישים ושבע שנות עצמאות. הוריי היו יהודים, דוברי עברית נהדרת, שעלו ארצה בדצמבר 1919 בספינה “רוסלאן”, שפתחה את העלייה השלישית. הם הפליגו מאודסה ועגנו ביפו. אני נולדתי בתל אביב. באחד משיריי האוטוביוגרפיים, אני כותב: “בֵּינִי לְבֵין אַבִי – הַיָּם”. אך את זהותי המקומית, הצברית, אני חייב לדורות של יהודים מכל התקופות, אני בא גם מהם והמשכם בי. עם זאת, חשתי עצמי עִברי ואחר כך, עד היום, ישראלי.

עם הכרזת העצמאות והקמת מדינת ישראל ב־ה’ באייר תש”ח, פינה המושג “עברי” את מקומו למושג “ישראלי”. היינו ל”ישראלים”. לפחות החלק החילוני בעם ראה עצמו “ישראלי”. הדתיים למיניהם נשארו עד עצם היום הזה “יהודים”. חבל שמגילת העצמאות שלנו אינה נלמדת בעל פה, שהרי בה נפגשים כל הזמן המושגים יהודי ועברי. וכמה יפה שהעברי והיהודי נפגשים במגילה הזאת, שבה מושיטה ישראל, הנולדת בדם ובאש, יד שלום לאויביה הערבים ומבטיחה להם אחוות עמים וזכויות שוות.

חלפו שנים וארצנו ממשיכה לדמם בכל המלחמות שפקדונו מאז, כהמשכה של תש”ח. האומה שסועה ומפולגת עד תום על עיקרי הסכסוך הממאיר בין עמי הארץ ובשאלה כיצד לשים לו קץ. בלא הסדר, בעתיד הנראה לעין לא יחסרו פה ההולכים והבוכים, צאצאי יצחק וישמעאל, שני האחים. לצערנו, המלחמה בין שתי התנועות הלאומיות הייתה למלחמת דת בארץ ובאזור, ואף התפשטה על פני תבל כולה. נוספו לה גם תופעות של איבה, נידוי ואיומי חרם בקרב חלק מעמי התרבות, הרואים את ישראל אשמה.

ממרומי תשעים שנותיי, כבן הארץ, אני עד למראות ולקולות שלא ייאמנו, אבל בעיקר אני שומע את מגילת העצמאות זועקת וקולה לא יישמע, או שהוא אובד באדישות המשמימה. העם הישראלי, השסוע במחלוקת מחריפה והולכת, מתקשה להילחם ומתקשה לעשות שלום. טוב יעשה אם יפעל במציאות ולא מחוצה לה. זו הייתה דרכה של הציונות מראשית שיבת ציון. טוב יעשה אם ישוב לקרוא במגילת העצמאות. אני שומע את זעקתה.

מאמרים נוספים: